אבן העוזר על הש"ס כ

זה יליף מקרא דהכא וצ"ע. (א"ה י"ל דלא ניחא להו להתוספות לאוקמי בהכי משום דאותביה לרבא שם או משום דשמואל ס"ל כר' חסדא וכמ"ש הכ"מ בפ"ז מהל' שגגות דין ע' דמטעם זה לא פסק הרמב"ם כרבא, ודע דיש כאן ט"ס דבסוגיא דכריתות לא נזכר שם רבה כלל אלא רבא עיי"ש

) דף ס"ח בד"ה דאית ביה אבות כו'. דלא שייך להזכיר כו' עכ"ל, מהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם נדחקו בהא, דכבר מצינו בנזיקין ומראות נגעים אבות ותולדות עיי"ש

ולע"ד פשוט דלחנם נדחקו, דודאי אין טעם לחלק בין איסור מלאכה לשאר ענינים, דכל שהתולדות נמי מן התורה אלא שלא נכתבו בהדיא, מקרי תולדות, וה"פ דלא שייך להזכיר באיסור שהוסיפו חכמים על של תורה למקרי איסור תורה בשם אב ודרבנן בשם תולדה, ולא מצינו בכל הש"ס להזכיר איסור דרבנן בשם תולדה זולת שביעית הואיל ואיסור מלאכה הוא דומיא דאיסור שבת, ובשבת הזכירו אבות מלאכות ותולדות, מש"ה הזכירו נמי במלאכת שביעית אבות ותולדות, אבל במעשר לא שייך להזכיר איסור דרבנן בשם תולדה כמו שלא הזכיר בכל הש"ס איסור דרבנן בשם תולדה, וזה פשוט וברור בכוונת התוס'

דף ס"ט ע"א בד"ה אמר קרא כו' דהא איהו סבר כמונבז כו' עכ"ל, יש לומר על קושיא זו עם מה שהוקשה להתוס' לעיל (דף ס"ח ע"ב) ד"ה כל שכן כו', דמנליה למונבז דלא בעינן ידיעה בשעת מעשה עיי"ש, ע"כ י"ל דאליבא למונבז כ"ע ל"פ, דדריש קרא אשר לא תעשינה בשגגה דאפילו שגג בלאו, וכיון דלא ידע אפילו הלאו שבה, ע"כ לא ידע שאסרתו התורה ואפ"ה חייב, דאי לאו קרא דאשר לא תעשינה, סד"א דאיתקש למזיד דידיעה בשעת מעשה בעינן קמ"ל, וכי פליגי ר"י ור"ל לרבנן הוא דפליגי, דר"י סבר רבנן לח דרשי ויליף לה ממתניתין דל"ט מלאכות דע"כ ידע לשבת בלאו וק"ל

דף ע' ע"ב בד"ה נודע לו כו', כדאמר רבא בסמוך כו' מיהא תימא לר"י עכ"ל, רפי מה שפירש ר"י לקמן (דף ע"א ע"א בד"ה גרירה כו') דקצירה דגוררת קצירה שייך ביה גרירה, ונ"ד לב' זיתי חלב דלא חשיבו גרירה, דשאני הכא דח' בשגגת שבת וא' בשגגת מלאכה עיי"ש, לפ"ז לא קשה מה שהקשה התוספות בכל דיבור זה, די"ל דאיירי בנודע לו ונא הפריש קרבן, ודקשיא לך אמאי לא יביא איזה שירצה כדלקמן, י"ל דשאני הכא דכיון שנודע לו אותו דשגגת שבת ונתחייב עליה עיקר קרבן, אינו בדין להביא קרבנו על קצירה שני', ולהתכפר על קצירה דשגגת שבת מדין גרירה וכבר נתחייב עליה עיקר קרבן, משא"כ לקמן בב' זיתי חלב אף שמביא קרבן על השני נתכפר עמה הראשון, ולא מדין גרירה אלא כאלו הביא ממש קרבן עליו, וע"כ ח"ש דברי רכא דתלוי בידיעה, דאיזה שנודע לו תחלה עליה צריך להביא הקרבן, אבל אביי דין גרירה חשיבא ליה כמו שהביא עליה קרבן ממש וצ"ע

דף ע"ב גמרא המתינו לי עד שאבעול פי' מהר"ם שאבעול בשוגג עיי"ש, ולחנם דחק די"ל שאבעול במזיד קאמר, ואף דכל הסוגיא איירי בשוגג, היינו ביאות הראשונות כדי שהידיעה שאחריהן תחלק להן, והטעם דהידיעה מחלק, משום דהוי כאלו הביא כפרתו כבר על ביאה הראשונה, וע"כ מה לי אם ביאה שניה היה שוגג תו מזיד

ותדע דהא אי בעל ה' בעילות ונודע לו בין כל אחת ואחת חייב ה' קרבנות, ואטו אם יחזור ויבעול אח"כ במזיד ויביא קרבן על המזיד, יפטיר אותו קרבן שעל המזיד את החמשה קרבנות שכבר נתחייב מתחלה, קלא פשוט הוא דידיעות שאחר ביאות הראשונות מחלקות להו, והוי כאלו הביא כפרתו שעל כל אחד ואחד, וזה פשוט

תוספות בד"ה בעל ה' כו', דהא לא אשכחן בשום מקום אשם תלוי בשפחה כו' עכ"ל. ויש לתרץ דהא י"א ס"ל מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, והכי קים לן ביו"ד סימן ה' (ס"א) ובא"ח סימן א' (ס"ה) משום דמתניתין סתים לן הכי בסוף פרק שני דחולין (דף מ"א ע"ב) וק"ל

גמרא אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן כו', כן הוא בכל הנוסחאות הישנים וכן הגיא בעל המאור בלשון הזה, והנה לשון וחזר ובעל הוא ללא צורך והוא תמוה: תו מה שתמהו התוספת ד"ה מתקיף לה כו'. ועל פי' התוספות קשה דאמר מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא, משמע דקא ס"ד דאיהו במעשה דלאחר הפרשה קאמר

וע"כ נ"ל לפרש כשיטת רש"י שהקשו עליו התוס' לעיל בסמוך ד"ה מ"ד אשם כו' דבמתניתין ובש"ס שם מבואר דלא כרש"י ונלע"ד ליישב כוונת רש"י, ואומר דודאי לא נעלם ממנו הא דמבואר שם, דגם ר"ע ס"ל אף אם הביא אשמו קודם ידיעת החטא בבירור אפ"ה מכפרת, וכאן ה"פ מ"ד בעי ידיעה, פי' לענין חיוב הבאת קרבן דס"ל לר"ע כל זמן שלא נודע לו בבירור החטא אף שספק הוא לו אם חטא, אין צריך לצאת ידי שמים להביא אשמתו ולהתנות, וא"כ מסתמא לא יביא קרבנו, וע"כ הידיעה הוא הגורם חיוב קרבן, לכן חשיבא הידיעה לחלק אבל מ"ד לא בעי ידיעה הוא ר"ט, דס"ל דאף כשלא ידע חטאו בבירור מחויב להביא אשמו ולהתנות, ע"כ ס"ל אף במעילה מרובה צריך בע"כ להביא אשמו ולהתנות, וע"כ בשפחה חרופה מחויב נמי להביא אשמו ולהתנות שיהא אשם תלוי של נדבה כדפי' לעיל, וכיון דיכול להתנות ע"כ לר"ט מחויב להביא קרבנו, וא"כ הידיעה אין גורס חיוב קרבנו ולא חשיבא הידיעה כלל לחלק, ופי' זה מדוקדק בלשון רש"י, שהרי בכל הסוגיא לא כתב רש"י באשם דבעי ידיעה, דהיינו אם הביא אשמו ולא ידע חטאו דלא יצא, זולת בחטאת בהא דפריך והרי חטאת דבעי ידיעה, פי' רש"י שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו החטא אין מכפרת דכתיב או הודע כו' עכ"ל. ולמה לא פי' רש"י כן במ"ד דאשם בעי ידיעה, או גם בחטאת לא ה"ל לפרש כן, אלא הוי ליה לפרש דכתיב או הודע כו', אלא ע"כ דוקא בחטאת הוא דמפרש כך, אבל באשם לכ"ע מכפר גם בלא נודע חטאו, ורק לענין חיוב קרבן פליגי

ועל פי זה אפרש אתקפתא דרב המנונא, דקס"ד דאפילו את"ל דבחטאת הידיעות מחלקות, מ"מ בשפחה חרופה לכ"ע אין הידיעות מחלקות, דהא אם בעל ביאות הרבה במזיד אינו חייב אלא ח' לכן גם בשוגג אין הידיעות מחלקתן, וע"כ קס"ד דעולא מיירי בהפריש קרבן בין ביאה לביאה. ותו דע"כ את"ל דר"י ור"ל אחר הפרשות פליגי אבל הידיעות לכ"ע אין מחלקות, ע"כ עולא מיירי בהפרשה, אלא דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן דהפרשות מחלקות, אלא היכא דאיכא נמי ידיעות בהדייכו, אבל הפרשות בלא ידיעות אין מחלקות, ע"כ למאן דאמר לא בעי ידיעה באשם אין הפרשות מחלקות, כיון דליכא ידיעה בהדייהו, אבל למאן דאמר בעי ידיעה לחיובא דקרבן, אז כיון דאיכא ידיעה בהדייהו הפרשות מחלקות, ועל זה אתקיף רב המנונא אלא מעתה אפילו למ"ד בעי ידיעה אם בעל וחזר ובעל ובנתיים נודע לו, ואחר שבעל ביאה שניה הפריש קרבן כו', דהא על ביאה ראשונה ושניה אינו חייב חנא קרבן א' לשניהם דהידיעה שבינהם וודאי אינה מחלקת כדפירשתי, וההפרשה שהפריש בין ביאה שניה לשלישית, ע"כ נמי אין מחולקת לעולא דהוי לי' הפרשה בלא ידיעה, דהידיעה שאחר ביאה השניה לא חשיבא כלל, הן לענין דאין גורמת כפרה דלכ"ע אפילו לא נודע חטאו מכפרת כדפי', וכאן נמי אין ידיעת ביאה שניה גורמת חיוב הבאת קרבן, דהא כבר איחייב בקרבן מידיעת ביאה הראשונה קודם שבעל ביאה השניה, שבקרבן זה נתכפר גם ביאה השניה אפילו לא נודע לו ביאה הב' וע"כ אין ידיעת ביאה השניה חשיבא כלל, וה"ל הפרשה בלא ידיעה כלל דאין מחולקת, וע"כ פריך שפיר אעולא מתרי טעמי, דמלבד שזה לאו סברא הוא לומר באם אמר המתינו לי עד שאבעול עוד שלא יתחייב כ"א אחת, קשה עוד למה נקט עולא למ"ד לא בעי ידיעה ה"ל לעולא למימר רבותא אפילו למ"ד בעי ידיעה, דלדידיה אם בעל פעם אחד והפריש קרבן וחזר ובעל חייב שתים, ואפ"ה אם בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ובעל, מיפטר בקרבן אחד בשביל תוספת בעילה שחזר ובעל קודם הפרשת הקרבן, חידוש זה ה"ל לעולא לאשמעינן, ומשני אחר הפרשה נא קאמינא כי קאמינא בידיעות, ואת"ל דר"י ור"ל בידיעות פליגי כו'

דף עה ע"ב בתוס' ד"ה רבב פי' בקונטרס שמן כו' עכ"ל, ונ"ל לתרץ דעת רש"י, ע"פ דאמר בש"ס לעיל (ע"א) כל האוכלין כל היכא דרפואתו שכיחא וגם אכילתו שכיחא אזלינן לחומרא עיי"ש, ובס"פ כלל גדול (דף ע"ו ע"ב) אמרו כל האוכלין מצטרפין הואיל ושיעוריהן שוה עיי"ש, הרי דכל השוה בשיעורין