אבן העוזר על הש"ס כב

לאקשוי לפירוש רש"י דא"כ מכלי עץ לחוד נילף מק"ו, דאין לומר כמו שתירצו התוס' לקמן (בד"ה מה פכין כו'), דהואיל ולית להו טהרה במקוה לאי נעשה אב הטומאה, ומש"ה לא מצינו למילף מכלי עץ דהא לרש"י יש להו טהרה במקוה, דיש לתרץ קושיא זו לרש"י דלא שייך למילף ק"ו מכלי עץ, דיש לומר דבמדרס אין הדבר תלוי אם הוא כלי אם לאו, אלא הדבר תלוי אם עומד לשכיבה אם לאו, ולכן הסאה ותרקב. אינן מטמא מדרס דאין עומדים לשכיבה ומפץ דעומד לשכיבה מטמא, אבל טומאת מת הכל תלוי בכלי לכן אין מפץ מטמא, ולא שייך למילף מק"ו דהשתא ומה כלי עץ דאינן מטמא במדרס מטמא במת כו', דהא משום קולא זו דאינן מטמא במדרס לא שייך משום הכי להקל במת, דהא דאינן טמא במדרס הוא משום דלא מייחדי למדרס, ואין לו טעם מש"ה להקל במת, וכן סוף דינא מפץ דמטמא במדרס ק"ו דיטמא במת לא שייך ג"כ, דלמעלה זו דמטמא במדרס משום דמיוחד לשכיבה, לא מהני לטומאת מת כלל, ומש"ה צריך ללמוד מפכין קטנים מה לפכין כו' כלי עץ יוכיחו

אבל על שיטת התוס' קשה לי בהא דאמר פ' כיצד הרגל, אחר שלמד שם טומאה במפץ בשרץ, אמר שם אלא מפץ במת מנין כו', דהא ע"כ בכלי עץ מיירי דשייך ביה טומאת ז', וא"כ מאי פריך מפץ במת מנין כו', מהיכי תיתי לנו למעטיה למפץ מטומאת מת, דהא כתיב וכל כלי עץ תתחטאו ויש בכללו נמי פשוטי כלי עץ כמ"ש התוס' בשם ר"י, ושם לא נזכר שק אך דממעטינן פשיטי כלי עץ מדאיתקש בשרץ לשק, וכיון דמפץ מטמא בשרץ מהיכי תיתי לן למעוטי' למפץ במת דלא ליהוי, בכלל וכל כלי עץ תתחטאו. כמו דהוא בכללו לענין טהרה במקוה וצ"ע. שם ע"ב בד"ה מי לא מסקינן כו' ור"י מפרש כו' כיון דבמדרס יכול כו' עכ"ל, פי' כיון דיכול לקבל טומאה מגבו, לכן אינו חוצץ בפני הטומאה, אבל השתא דלא טמא אף שיכול לקבל טומאה בהיסט, היינו משום דהוי כאלו נגע בתוכו כמו שכתבו התוס' לעיל (בשם ר"ת), וע"כ גבו אין ראוי לקבל טומאה, ושפיר חוצץ, ומהר"ם נדחק בזה עיי"ש, מיהו קצת ק' לפי ר"י דהל"ל מי לא עסקינן דיחדינהו לישיבה ואפ"ה טהור וק"ל

דף צ"ה בד"ה שרא זילחא כו' אטו היכא דליכא רצפה כו' עכ"ל, והיינו בעיר שרצופה רק מקצתה באבנים, דאז שייך לגזור אטו מקום דליכא רצפה אבל מחוזא היתה כולה רצופה באבנים, לכן לא גזרינן אטו עיר דעלמא, וכ"כ התוס' להדיא בפסחים דף ס"ה (ע"א בד"ה המכבד כו') עיי"ש, ומהרש"א לא עיי"ש ונדחק בחנם עיי"ש, (א"ה ובפסחים שם כתב המהרש"א ז"ל ג"כ כהמחבר עיי"ש)

דף ק"א ע"ב בד"ה נפסקו נאסרו כו' כאלו ר"ה ביניהן עכ"ל, אבל בספ"ק דעירובין דף י"ז (ע"א) הוכיחו התוס' מזה, (בד"ה עירוב כו') דע"כ נפסקו בחול קאמר ואפ"ה אם חזרו ונתקשרו בשבת חוזר העירוב למקומו, וכן פסק הרא"ש שם, ולכאורה הן נגד דברי התוס' דהכא, ע"כ הניח המ"א בסי' שנ"ה ס"א דברי התוס' בצ"ע וכן בסי' שע"ד ס"א מפקפק על דין התוס' והרא"ש הנ"ל מכח קושיא הנ"ל אבל באמת פשוט לע"ד דאין כאן שום קושיא, דכא כתבו לפי האמת לדינא, דאנן קים לן לעיל דף ק' (ע"ב) כרב חסדא דכרמלית משפת מיא משחינן, ולדידי בין הספינות הוי כרמלית, אבל התם הביאו ראיה מדרב הונא, דקשה על רב הונא דס"ל לעיל (שם) כרמלי' מארעא משחינן, וסתם ספינות מהלכות למעלה מי' כדלעיל בש"ש והוי מקום פטור בין הספינות, וגם ס"ל לרב הונא שבת הואיל והותרה הותרה, א"מ ה"נ נימא הואיל והותרה הותרה כיון דמקום פטור הוי בין הספינות, אלא עכצ"ל לרב הונא דנפסקו בחול מיירי ואי אפשר לערב יחד, מידי דהוי אחריץ שבין ב' חצירות דאין מערבין כאחד, וכיון דלרב הונא מוכרחין לומר דהעירוב חוזר למקומו כשחזרו ונתקשרו בשבת, ה"נ רב חסדא ס"ל הכי, דאנן לא חזינן דרב חסדא פליג על רב הונא בדין זה

דף קיב ע"ב בד"ה סנדל שנפסקה כו', ואגב דנקט ברישא כו' עכ"ל, ולענד"ל דברישא נקט ותיקנה לרבותא דאפילו אוזן חדש נעשה מדרס, הואיל והן גוף א' כמ"ש ר"י בתוס' (ד"ה אבל כו') ובסיפא אשמעינן דסנדל גופא טהור לגמרי, אף דבטל להאוזן ואוזן השני בטל להסנדל וטמא מגע מדרס, וזה פשוט ועוד נ"ל לתרץ דנקט ברישא ותיקנה למאי דס"ד דאתי כרבנן ואיירי אף בנפסקה החיצונה, ובזה נשמר התנא דלא נימא דהא דסתים לן כרבנן דבנפסקה החיצונה טמא מדרס, היינו דהתנא מספקא ליה ואזיל מספקא לחומרא לטמא מדרס, אבל היכא דנ"מ לקולא כגון חליצה לא איפסקא הלכתא כרבנן, אבל השתא דנקט ותיקנה יש בזה גם נ"מ לקולא, דהשתא דמטמאינן ליה במדרס, ע"כ אם הלך הזב בסנדל הזה שוב לא נטמא הואיל ושבע לה טומאה, ודלמא הלכה כר"י דטהור ממדרס וא"כ נטמא עתה במדרס, דאפילו נפסקה אחר כך הפנימית לא נטהר, אבל השתא דפסקינן כרבנן דטמא מדרס וא"כ אינו מקבל שוב השתא טומאת מדרס כדפי', וע"כ אם נפסקה אחר כך הפנימית טהור לגמרי דה"ל פנים חדשות, וע"כ לקולא נמי הלכה כרבנן, אבל אם לא היה נקט ותיקנה, הוי י"ל דלחומרא פסקינן כרבנן דהוי כלי מדרס, דלר"י לאו כלי הוא, ואפילו מכאן ולהבא לא מקבל טומאה, לכן אשמעינן ותיקנה ודרס בו הזב עתה אפילו הכי טמא מדרס מטומאה הראשונה, ובסיפא נקט ותיקנה, כי היכי דלא נימא דהא דפסקינן טמא מגע מדרס, היינו דהתנא גופא מספקא ליה אי אמרינן בבת אחת שבע לה טומאה, ע"כ הואיל ובזה התיקון בא המדרס ומגע מדרס יחד לכן טמא מספק, ע"כ נקט ותיקנה, דהשתא יש נ"מ לקולא, דהואיל ומטמא מגע מדרס אם נגע בו הזב עתה לא נטמא דכבר שבע לה טומאה, ע"כ אם חזרה ונפסקה אחר כך אוזן הראשונה נטהר, אבל אם נימא דלא נטמא מנע מדרס אז נטמא עתה במגע הזב, ואז אחר שנפסקה אוזן הראשונה אח"כ טמא, א"כ ע"כ התנא אינו מסופק בדין זה, אבל אם לא הוי נקט ותיקנה, לא הוי נ"מ לקולא במה שנגע בו הזב עתה דאפילו נטמא במגע הזב, אפ"ה אם ניתקן אח"כ אוזן הזה וחזר נפסק הראשונה טהור, (ועמ"ש אח"ז בשם התוס' פרק הקומץ), ולמאי דמשני בסנדל של ד' אזנים צ"ל דברישא נקט ותיקנה לרבותא דסיפא ובסיפא נקט כדפי'. ועכ"פ מ"ש התוס' דבסיפא נקט איידי דרישא הוא ללא צורך כדפי'

שם בד"ה אבל טמא מגע כו', אלא ע"כ אחר שניטלה כו' עכ"ל, לפי מה שכתבו התוס' פ' הקומץ דף כ"ה (ע"א בד"ה בשני כו') להקשות על אביי שם דלמה חולק על רבא, הלא בברייתא שהביא אביי עצמו מבואר דבזה אחר זה אמרינן שבע לה טומאה, ותירצו שם דס"ל לאביי כיון שבשעת מגעו מהני לחצי עשרון השני לטמאו מיד ה"ל כבת אחת, מש"ה קשיא ליה דהוי כבת אחת כ"כ התוס' שם עיי"ש, נמצא גם לרבא י"ל כן, כיון שבברייתא שם מבואר דבזה אחר זה אמרינן שבע לה טומאה, צ"ל דלא מיבעיא ליה אלא היכא דמהני לטמא חצי עשרון השני בשעת מגעו, אבל כל דלא מהני נגיעתו בשעת מעשה איפשטא לה מברייתא שם דכבר שבע לה טומאה, ועמ"ש לעיל

שם בד"ה ניפלוג וניתני בדידיה כו' בטיל לה מתורת כלי עכ"ל וקשה לי מנ"ל לר"י הא, דעד כאן לא דחו התוס' לעיל, (בד"ה סנדל כו') סברת רש"י דאף כשנפסקו האזנים עדיין כלי הוא לתשמישין אחרים אלא דהקשו התוס' לעיל על רש"י מדתנן בסיפא לא הספיק לתקן כו' עיי"ש, והיינו לשטת רש"י דס"ל דטעמא דטמא מגע מדרס הוא משום דנוגע בעצמו לדידיה עכצ"ל דלאו כלי הוא כלל, אבל לשיטת ר"י דלעיל (בד"ה אבל כו') דס"ל משום דה"ל טומאת בית הסתרים ולא נטמא מגע מדרס רק אחר שניתקנה, א"כ שפיר י"ל דאף כשנפסקו האזנים עדיין הוא כלי, ואם כן יש לומר מתני' אתי שפיר כר"י, ואפ"ה טמא מגע מדרס כיון שהמנעל גוף אחד עם האוזן הראשון דכבר נטמא במגע מדרס, ולא תקשה מסיפא דלא הספיק כו', דשם כיון דלא ניתקן אחר כך אם כן לא נחית לה מעולם טומאת מגע מדרס כמ"ש ר"י לעיל בתוס' וצ"ע

דף קי"ד ע"ב בד"ה וליתקע כי היכי דלידעו דשרי כו' למיפרך לכ"ע עכ"ל לכאורה קשה איך מתורץ קושיא זו באמת.. לרב שישא בריה דרב אידי, וכן הקשה המהרש"א. ונראה דלרב שישא בלאו הכי לק"מ, די"ל דע"כ לא קאסר ר"ע אלא להקריב