אבן העוזר על הש"ס יב

להכניסה לחצר חבירו ולא יבא לידי חיוב חטאת, דבזה דוקא פסק דבמזיד קנסו אותו. אבל הר"ן כתב דהרמב"ם כרש"י ס"ל, ודבר ברור הוא דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י, אלא דוקא, אי תחלת מחשבתו היה להכניסה לחצר חבירו, דלא יכול לבא לידי חיוב חטאת, ובזה דוקא פסק דבמזיד קנסוה. כל זה נלע"ד ברור ואמת. הן בפירוש הסוגיא והן בכוונת הרי"ף והרמב"ם

דף ד' ע"ב בתוס' ד"ה באילן כו' דבר"ה ליכא לאוקמה עכ"ל. ודוחק הוא לאוקמי ברייתא בגובה הנוף ט' בצמצום, ומש"ה ניחא לאוקמי בעיקרו ברה"י

בא"ד ולרשב"א נראה דבר"ה נמי משכחת לה כו' עכ"ל, ול"נ דיש לחלק דבעומד עיקרו ברה"י שייך, לומר שדי נופו כאלו עומד במקום עיקרו, דאז הוי רה"י, אבל בעומד בר"ה ליכא למימר הכי, דאף אם היה עומד הנוף במקום העיקר שם הוי נמי מקום פטור

בא"ד והא דלא מוקי אביי הכי משום דר"ח לא בעי מקום ד' כו', ולמאי דמוקי כו' עכ"ל, מהרש"ל זקיני ז"ל וכל המפרשים הבאים אחריו נדחקו מאוד בפי' התוספות ולא העלו כלום ולענ"ד נראה דדברי הרשב"א בתוספות הן ברורין מאוד, דבמ"ש התוספות וז"ל ולמאי דמוקי לה אביי כו', הא דנקט זיז כו', כל דבריהם אלו שייך אדלעיל לתרץ בזה, הא דלא מוקי אביי בעיקרו עומד בר"ה, וה"פ הואיל ור"ח לא בעי מקום ד' גם בר"ה, לפ"ז אתי שפיר דלא מוקי בעיקרו בר"ה, דבשלמא למאי דמוקי ברה"י ניחא הא דנקט זיז כל שהוא, דבעי לאפלוגי נמי גם בלמעלה מי' דאז אי הוה רחב ד' לא שייך ביה פלוגתייהו כלל, אבל אי הוי מוקי לה בעיקרו בר"ה, ורבי בזורק מרה"י ע"ג הנוף איירי, א"כ גם בלמעלה מי' ורחב ד' נמי שייך לאפלוגי ביה דלרבנן פטור בזורק מרה"י ע"ג הנוף, דמר"ה לרה"י קא מפיק כדאמר לקמן דף ה' ע"א, ורבי מחייב דשדי נופו בתר עיקרו והוי ר"ה גמור ונמצא זרק מרה"י לר"ה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקט זיז כל שהוא, מש"ה הוצרך לאוקמי בעומד ברה"י, אך כדי דלא תקשה ע"ז אימא לעולם בעומד בר"ה איירי, ודקשיא לך למה נקט זיז כל שהוא, אימא דפלוגתייהו בכל גווני אפילו בנוף הגובה ט' דאז רבים מכתפים עליו והוי ר"ה, ע"כ ברחב ד' הוי לכ"ע ר"ה, מש"ה נקט זיז כל שהוא, דאפילו גובה הנוף ט' נמי שייך פלוגתייהו דאי לא שדי נופו בתר עיקרו לא היה כמקום חשוב לאחיובי עליה דבעינן הנחה ע"ג מקום ד', משום הכי הקדים הרשב"א וכתב דאפילו בר"ה לא בעי מקום ד'. וא"כ אפי' בזיז כל שהוא נמי לא שייך לפלוגתייהו אי גובה הנוף ט'. ולא מיתוקם פלוגתייהו אלא בפחות מט' או מי' ולמעלה, וא"כ תקשה למה נקט זיז כל שהוא, אלא ע"כ ברייתא בעיקרו ברה"י מיירי, ואם תאמר תקשה על ברייתא גופא ה"ל לאפלוגי בעיקרו בר"ה, י"ל משום דמיירי נמי בגובה הנוף ט', ואז לכ"ע הוי ר"ה ולא שייך לפלוגי בי' אלא אם עיקרו ברשות היחיד. וזה ג"ל ברור כשמש בפי' התוספות

בא"ד ורש"י שפי' כאן כו' א"א להעמידו עכ"ל, לפי מה שפירשתי לעיל כוונת הרשב"א, נ"ל דגם רש"י כשיטת הרשב"א ס"ל וע"כ בסוגיא דלקמן דאתמר אליבא דרב חסדא דס"ל דגם בר"ה לא בעי מקום ד', מש"ה אוקמי בעומד בר"ה, אבל כאן הש"ס דחי דלעולם לכ"ע בעי מקום ד' שפיר יש לאוקמי בעיקרו עומד בר"ה וע"כ שפיר כתב רש"י דהוי כמונח בר"ה, ומ"ש רש"י לקמן דף ז' ע"ב דקס"ד מר"ה לרה"י היינו משום דבר"ה הוי מקום פטור ודו"ק

תוספות ד"ה ודלמא הנחה וד"ה זרק ונח כו'. נראה לפי עניית דעתי לתרץ בשטת רש"י כל מה שהקשו תוספות, ע"פ מ"ש הרשב"א בתוספות סוף ד"ה דאמרינן קלוטה כו', וד"ה באילן כו', דלרב חסדא ס"ל דגם בר"ה לא בעי מקום ד' וע"כ ס"ל דד"ה קלוטה כמי שהונחה דמי וכן ס"ל לרש"י כדפי' לעיל וע"פ מ"ש בסוגיא לקמן דף צ"ז ע"ב דבעי לאכוחי שם בפלוגתא דר"י וחכמים בזרק מרה"י לר"ה ועבר ד"א בר"ה דר"י מחייב וחכמים פוטרין, דע"כ ר"י מחייב ב' דהא רבנן ע"כ מחייבי חדא ודחי לה, כגון דאמר מיד בהגיע לר"ה תנוח, דר"י סבר קלוטה כמי שהונחה דמי ואתעבידא מחשבתו וחייב א', ורבנן פטרי לגמרי עיי"ש והקשו שם התוס' מאי פריך אדרבי דהא לא מחייב רבי אתולדה במקום אב, אימא הא דחייב רבי ב' איירי בנודע לו וחזר ונודע לו דלכ"ע הוי שני העלמות לחייב ב'. ותירצו התוספות דהא. לא הוי איצטרך לרב יהודא לאשמעינן עיי"ש. ועפ"ז יתורץ הכל, דתחלה הוי קמבעיא ליה ג"כ לרב יוסף אי ד"ה קלוטה כמי שהונחה אי לא, ובתר דשמע כאן בסוגיא מרבה דהדר פשטה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי קבלה רב יוסף מיניה, ולפ"ז י"ל דרב חסדא הוא דקשיא ליה שם לשטתו, דאיהו ס"ל דלכ"ע קלוטה כמי, שהונחה דמי, וע"כ צ"ל הא דפטרי רבנן דרבי ע"כ א' הוא:

דמחייבי, והיינו אהנחה דלא בעי מקום ד' לכ"ע, אבל עקירה הוא דבעי רבנן מקום ד', וא"כ עכצ"ל דרבי מחייב ב', וא"כ ליכא למימר דמיירי בנודע לו וחזר ונודע, דא"כ מאי אתא רב:

יהודא לאשמעינן דליכא למימר דרב יהודא אשמעינן דאפילו עקירה לא בעינן מקום ד', דהא בלא"ה ידעינן מדחכמים מחייבי א' רבי מחייב ב', אלא עכצ"ל דאשמעינן אפילו בהעלם א' מיירי ע"כ קשיא לי' דרבי אדרבי, וע"כ השיב לו רב יוסף לשטת רב. חסדא דד"ה קלוטה כמי שהונחה דמי, י"ל דרב יהודא אתמר אדרב יהודא, והיינו משום דא"א לפרש דר"י מחייב א' וחכמים פוטרים לגמרי ובקלוטה פליגי, דהא לשטת ר"ח דף ה' קלוטה כמי שהונחה דמי אלא ע"כ ר"י מחייב ב', אך סד"א דפליגי בעקירה אי בעי מקום ד', קמ"לן רב יהודא דבתולדה במקום אב קמיפלגי וע"כ לא קשיא דא"כ הל"ל ר"י מחייב ב', דהברייתא אינה צריכה לפרש, כיון דע"כ לרבנן חייב א' ע"כ ר"י מחייב ב', כך השיב רב יוסף לשיטת ר"ח דד"ה קלוטה כמי שהונחה דמי, ואפשר דרב יוסף נמי אז הי' ס"ל כן, ואח"כ אמרה הש"ס דרבה ור"י דאמרי תרווייהו לא חייב ר"י אלא א'. פי' כששמע ר"י מרבה וקיבל ממנו דבקלוטה כמי שהונחה פליגי ר"ע ורבנן א"כ ע"כ צל"מ דר"י הי' מחייב ב' דא"כ קשה הל"ל ר"י מחייב ב' דהא י"ל דרבנן פטרי לגמרי, דהכי משמע טפי לישנא דחכמים פוטרין ובקלוטה פליגי אלא ודאי דר"י אינו מחייב אלא א' ואשמעינן הברייתא דזה מקרי אתעבידא. מחשבתו, הואיל והוי כמונח כדאיתא בש"ס שם, וע"כ דרב יהודא אדרבי אתמר, ורב יהודאי איירי בנודע לו וחזר ונודע, לו, וקמל"ן דלא תימא דרבנן דרבי פוטרין לגמרי ואז ע"כ ר"א הוא דמחייב, מדלא אמר רבי מחייב ב'. קמל"ן רב יהודא דרבנן נמי חדא הוא דמחייב, ולכן אין צריך לפרש דרבי מחייב ב', וצ"ל דרב יהודא דקדק כן מדפליגי רבי עקיבא ורבנן בזרק מרה"י לרה"י, ורבי ורבנן פליגי בזרק מר"ה לר"ה אלא ע"כ דרבנן דרבי מחייבי א' לכן נקט בכל פלוגתא רבותא לרבנן, דלרבנן דר"ע דפטרי לגמרי אשמעינן דאפילו מרה"י לרה"י, דסד"א למילף זורק ממושיט., אפילו הכי פטרי רבנן לגמרי ולא ילפינן זורק ממושיט, וברייתא דרבי ורבנן אשמעינן דלרבנן חיוב א' דהנחה לא בעי מקום ד', ואי הוי נקט מרה"י לרשות היחיד, סד"א מש"ה מחייבי רבנן א' דילפינן זורק ממושיט, וכיון דלרבנן דרבי מחייב א ע"כ לרבי חייב ב' ובנודע לו כו', ומש"ה שפיר אמר רב יוסף כאן רבי היא, והשתא אתי שפיר דלעיל פריך הל"ל ר' עקיבא מחייב ב' והיינו בנודע לו וחזר ונודע לו. דאלו בהעלם א' שמעינן לר"ע בכריתות דף ט"ז דלא חייב אתולדה במקום אב, אבל על רבי לק"מ דא"צ לפרש דחייב ב' כיון דרבנן מחייבי א' ע"כ רבי מחייב ב' ודו"ק

דף ה' תוספות ד"ה כאן למטה מי' כו' אין כרמלית בכלי עכ"ל. מבואר מזה דע"כ ס"ל להתוספות דכלי העומד בר"ה (אם רחבה) ואין גבוה י' הוי ר"ה גמור מן התורה לחייב הזורק עליה. וכתב כן המ"א סימן שמ"ה להלכה. והנה אף שאיני כדאי להשיב על דברי התוספות מ"מ תורה היא ואומר דדין זה אין נ"ל, דכיון דבגבוה כלי י' הוי רה"י גמור. ה"ה אם אינו גבוה י' מבטל מתורת ר"ה דלא גרע מלבינה זקופה בר"ה וכן היזמי והיגי וצואה. דמבואר דף ז' דכולם מבטלין מתורת ר"ה והוי מקום פטור. ומשמע אפילו אין דעתו לבטלן שם, ומי נתן לנו רשות לחלק דין כלי מדברים אלו בשל תורה אם קבלנו הלכה זו מסיני, ומ"ש רש"י לקמן דף ח' וז"ל דלא גזור רבנן לבטל מתורת כלים הואיל וכלי הוא עכ"ל, פירוש דחכמים לא גזרו לאסור לטלטל מתוכה לרשיות דאורייתא כדין כרמלית, דאין כרמלית בכלים והיינו דאוקמה אדאורייתא. אבל