אבן העוזר על הש"ס יא

דבע"ה מקרא דאל יוציא וחייב בשלשתן ג' קרבנות. י"ל איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ע"כ כל למעוטי קרבן טפי עדיף, דמספיקא לא מעיילינן חולין לעזרה, תו י"ל דהא נפקא לן מקרא דעל כל המלאכות אינו חייב כ"א ל"ט חטאות, כדאיתא דף ע"ד, הלכך ל"ל הכי, ודקשיא לך ל"ל קרא דאין חייב על כל מלאכת ההוצאה אלא א', תיפוק ליה דאל"כ הוי יותר מל"ט חטאות, י"ל דסד"א דאזורה ובורר ומרקד דדמי להדדי אין חייב על שלשתן כ"א א', ואהוצאה והושטה והעברה דנ"ד כל כך להדדי, חייב על כל א' וא', מש"ה איצטרך קרא דעל כל מלאכת ההוצאה אינו חייב אלא א', וממילא ע"כ להשלים ל"ט מלאכות צ"ל דאבורר וזורה ומרקד חייב על כל א' וא' כדאיתא דף ע"ד, והשתא מתורץ מה שהקשו התוספות לקמן על רב אשי דאמר המוציא מרשות לרשות היינו נמי הכנסה, ולמה לא כלל בשאר אבות ג"כ התולדות כמו בהוצאה, תו תמהו בשבועות הא תנן בסיפא הרי אלו אבות מלאכות כו', ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת גם הכנסה הוא רב דהיה נמי במשכן, וסד"א לחייב עליה בפני עצמו, לכן אשמעינן דיש קראי לזה דגזירת הכתוב הוא לחייב על כונן, והשתא מש"ה חשיב עני ועשיר בתרתי דהא קראי צריכי לכל א' לעצמו כדפירשתי

ע"ב בתוספות ד"ה יציאות קתני כו' עד לפי' ריב"א עכ"ל, גם לפירוש ריב"א הוא דחוק, ויותר יש לפרש, ויתכן גם פרש"י, דס"ד לפרש דלעני העומד בחוץ איכא ד' איסורין מן התורה, א' אם העני הוציא לחוץ, ב' הוציא בע"ה והניח לתוך ידו של עני, שאז עובר העני מן התורה משום לפני עור, כמ"ש התוספות לקמן דף ג', ובאיסורין מדבריהם לעני, א' פשט בע"ה ידו מליאה ונטל העני מתוכו, ב' פשט העני ידו ריקנית ונתן לו בע"ה והוציאה, ואף דלפני עור הוא בכל האיסורין, מ"מ כיון דהתנא נחית למנויי האיסורין דשבת נקיט כל האיסורין השייך גביה, והשתא ל"ק הא תרתי סרי הוי, דלא חשיב כ"א יציאות, ודו"ק

דף ג' שם ד"ה פטורי דאתי כו', ועוד דלא חשיב עכ"ל, פי' בשלמא לפי'. ריב"א ניחא הא דהתנא פלגינהו לפטורי דסיפא לתרי בבי, משום דבעי למיתני פטורי דעני בחדא בבא, ופטירי דעשיר בחדא בבא, דומיה דתני חיובי דרישא בשני בכות, אבל לשיטת רש"י ה"ל לערבינהו ולמתנינהו, והכי הל"ל פשט העני כו', או שנתן לתוכה והוציא או שפשט בע"ה כו', שניהם פטורין, ומהרש"א נדחק בזה עיי"ש

ע"ב בגמרא אדרבה איפכא מסתברא כו', ואב"א לעולם לא תפשוט כו', הנה סוגיא זו נתקשו בה רש"י ותוספות ונדחקו מאוד, ואני הקטן אברר בעזה"י ואפרש הסוגיא ברווחא, ואברר בס"ד, שלזה הפירוש כיונו הרי"ף והרמב"ם, ואין צריך לדחוק כמו שדחקו הרא"ש והר"ן בדברי הרי"ף והרמב"ם וזהו, דהסוגיא קשה בה טובא, חדא דבלא איבעית אימא נמי קשה ותפשוט, תו מה שהקשו מ"מ קשה תפשוט מבני בית המדרש דלא תירצו הכי, תו ק' למה פריך איפכא מסתברא ומדלא משנינן הכי תפשוט כו', ולא פריך בפשיטות מדאסר משחשיכה תפשוט כו', תו תימא דמאי פריך תפשוט כו', אימא דבני ב"ה ס"ל דפשוט הוא דמבע"י לא קנסינן

ע"כ נ"ל דס"ל להש"ס דהיכא דמשחשיכה איכא איסור של תורה, ודאי דגם מבע"י קנסינן, אבל היכא דמשחשיכה גופא ליכא איסור תורה ודאי דמבע"י לא קנסינן ובזה לא מסתפק הש"ס כלל, וע"פ מה שפירש הרמב"ם אביא לשונו לפנינו אי"ה, דאהא דאמר לקמן לחצר אחרת אסור משום דאתעבידא מחשבתו, פי' דמיירי שתחלה בשעה שהוציא ידו הי' מחשבתו להוציא הפירות לחצר חבירו, והפי' זה של הרמב"ם ם הביא הב"י ג"כ סי' שמ"ח

ועפ"ז אבאר הסוגיא, דהש"ס לא מצי למיפשט בעי דרב ביבי א מהברייתא, מדאסר' משחשיכה והרי יבא לידי חיוב חטאת, משום די"ל דמיירי שתחלת הוצאת ידו הי' מחשבתו להוציא לחצר אחרת, וע"כ אפילו אי שדי להו לר"ה ליכא חיוב. חטאת, כיון דבעקירה ראשונה לא היתה מחשבתו למלאכה האסורה, דהא לחצר חבירו אפי' דרך ר"ה ליכא איסור תורה כמ"ש התוספות דף ה' ומאי שנא כו', וא"כ אפילו אי שדי להו אח"כ לר"ה ליכא איסור של תורה מידי דהוי אמעביר מזויות לזוית ונמלך להוציאן דפטור, הואיל ולא הי' דעתו לעקירה אסורה, וכן מבואר בירושלמי דבעינן שיעקר ע"מ להניח, עקר ע"מ לאכול ונמלך להניח פטור, וכן פסק הרשב"א בספרו עבודת הקודש ס"ג ס"ה, ולפ"ז ליכא למיפשט מהברייתא בעי דרב ביבי, אך דהמקשה הכי פריך אדרבה איפכא מסתברא, פי' הא בני בית המדרש רוצים לתרץ דעת אביי באיבעיא שלו, הא דלא פשיט אביי מהברייתות, משום די"ל דאי ככרמלית דמיא צ"ל כאן למטה מי', וכאן למעלה מי', ואי לאו ככרמלית דמיא צ"ל כאן מבע"י וכאן משחשיכה, לכן שפיר קמבעיא לאביי, וע"כ הוצרכו בני בית המדרש לתרץ הברייתות בשני אוקימתות חדא אי ככרמלית דמי, ואידך אי לאו ככרמלית דמי, על זה אמר אדרבה איפכא מסתברא. פי' טפי עדיף הוי להו לבני בית המדרש לתרץ איפכא, וה"ל לאוקמי בהיה במחשבתו מתחלה להוציאן לר"ה, דאז אי שדי להו לר"ה איכא חיוב חטאת, ובזה הדין הוא איפכא, דמבע"י קנסינן ליה כדפי' לעיל, דכל דאיכא משחשיכה איסור דאורייתא קנסינן ליה מבע"י, אבל משחשיכה התירו לו שלא יבא לידי חיוב חטאת, ובאוקימתא זו טפי הוי עדיף להו לבני ב"ה לתרץ הברייתות, משום דאוקימתא זו אתי שפיר בין אי ככרמלית דמי ובין אי לא ככרמלית דמי, לעולם מבע"י אסור ומשחשיכה שרי, שלא יבא לידי חיוב חטאת, אבל השתא דבני בית המדרש תירצו דמבע"י שרי כו'. הוצרכו לתרץ שני אוקימתות, דאי ככרמלית דמי לא שייך תירוץ זה, דגם מבע"י נמי חסור להחזירה בשבת, כיון דככרמלית דמי כמ"ש התוספות, ועכצ"ל כאן למטה מי' כו', אבל אי הוי מתרצי איפכא, הוי סגי, בתירוץ זה גם אי ככרמלית דמי, ומשני איבעית אימא לעולם לא תפשוט כו', ר"ל דבני בית המדרש תירצו עוד כמה תירוצים, ולהנך תירוצים לא ס"ל לאוקמי הברייתא במבעוד יום, דמשמע להו דהוציא ידו דומיא דלהחזירה קתני דמשחשיכה, והתירוצים אלו לא שייכי כלל אי ככרמלית דמי, וע"כ אליבא דהנך תירוצים צ"ל אי ככרמלית דמי, צ"ל בישוב בברייתות כאן למטה מי' וכאן למעלה מי', וכיון דע"כ הוצרכו בני בית המדרש לבא להתירוץ דכאן למטה מי' וכאן למעלה מי' אליבא דשאר התירוצים, ע"כ לא היה מרויחין כלום אף אי הוי מתרצי להיפך, דהא מ"מ היו, צריכין לתרץ תירוץ הזה דכאן למטה מי' כו', אליבא דשאר התירוצים אי נימא דככרמלית דמי', מש"ה ניחא להו לבני בית המדרש לתרץ בחדא גווני עם שאר התירוצים, דע"כ מיירי שהיה דעתו בתחלה להכניסן לחצר אחרת כדפי' וע"כ כיון דליכא איסור תורה משחשיכה לא התירו לו, דלא אפשר נבא לידי חיוב חטאת כדפי', וכל דליכא איסור תורה משחשיכה, ע"כ מבע"י ודאי לא קנסינן כדפי'. וז"ל הרי"ף הא והא בשוגג, ולא קשיא כאן לאותו חצר וכאן לחצר אחרת כו', הא אתעבידא מחשבתו כו' עכ"ל, ונדחק הרא"ש דהרי"ף דוקא מבע"י מיירי ולח משחשיכה עיי"ש, וזהו דוחק, דלא ה"ל לרי"ף לסתום אלא לפרש דדוקא מבע"י ולא משחשיכה. וז"ל הרמב"ם פי"ג שכח ופשט ידו והיא מליאה פירות והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבנדה, ונזכר קודם שיכניס והרי היא תלויה באויר, מותר להחזירה אליו לחצירו אבל לחצר השני אסור להכניסה, כדי שלא יעשה מחשבתו שחשב בשעת שגגה, ואם הוציא ידו במזיד ה"ז חסור להחזירה אצלו וקנסו אותו שתהא ידו תלויה עד שתחשך עכ"ל, וברור הוא דהרי"ף והרמב"ם פירשו כאשר פירשתי הסוגיא, וע"כ מתורץ הא דאמר הא אתעבידא מחשבתו, ופירשו דחשב מתחלה להכניסה לחצר חבירו, ולכאורה קשה מאי פסקא דמיירי דוקא שחשב מתחלה להכניסה לחצר חבירו ולא לר"ה, אבל לפי מ"ש ע"כ בהכי מיירי דאז אי שדי להו ליכא חיוב חטאת, דאי ס"ד שחשב לר"ה ח"כ יכול לבא לידי חיוב חטאת, ולפ"ז שפיר י"ל דהרי"ף משחשיכה מיירי, ואפ"ה לא תקשה מדרב ביבי, דהא מיירי דתחלת מחשבתו היה להכניסה לחצר חבירו ולא יכול לבא לידי חיוב חטאת כדפי', וזה מבואר ברי"ף במה שכתב הא אתעבידא מחשבתו, דע"כ מיירי שמחשבתו היה להכניסה לחצר חבירו, וע"כ הביא מיד הא דרב ביבי לומר אם מחשבתו היה להוציאה לר"ה, בזה לא קנסוה שלא יבא לידי חיוב חטאת, וע"כ אתי שפיר נמי לשון הרמב"ם, שהתחיל בדין זה שמחשבתו היה