אבן העוזר על הש"ס יג

לבטל מדין תורה מתורת ר"ה. וודאי דאין חילוק בין כלי לשארד כל הדברים שבעולם שכולן מבטלין מתורת ר"ה, וכן מוכח ברש"י שם בהא דכתב דבמשכן לא היו זורקין רשויות עיי"ש, ומה שהוציאו התוספות דין זה מכאן, אדרבא מכאן מוכח ומבורר להיפך, שהרי התוספות הקשו בעצמם בשם ר"י על המקשה דמה עלה ע"ד המקשה וכו', והניחו בקושיא, אבל לעד"ן דלא קשה מידי ואדרבה מכאן מוכח דמן התורה גם כלי מבטל מתורת ר"ה והוי מקום פטור, ולפ"ז פריך שפיר דכמו בלמעלה מי' להיות רה"י א"ר יוסי גוד אחית, ה"נ בלמטה מי' ולמהוי כרמלית לבטל מתורת ר"ה נימא נמי גוד אחית, ואמאי חייב במתניתן, ומשני כאן למעלה מי' כו', פי' דיש חילוק, דדוקא בלמעלה מי' דתהוי מחיצה אמרינן גוד אחית אבל בלמטה מי' דלא תהוי מחיצה גמורה לא אמרינן גוד אחית, דדוקא במחיצות שייך בו תורת גוד אחית, כמ"ש רש"י לקמן דף ט' ע"א בד"ה פתח נעול וכו', וז"ל אינן מחיצות ולא שייכא בהו תורת גוד אחית עכ"ל עיי"ש, וכיון דלא אמרינן בו גוד אחית, ודאי באויר לא נעשה כרמלית לבטל ממנו תורת ר"ה, דהא אפילו גבוה י' ורחב ד' כל שאינו עומד בארץ אלא באויר, לא הוי עליו תורת רה"י כמ"ש התוספות דף ח' ע"א עיי"ש, וכן מוכח כאן מיניה וביה דפריך לימא דלא כר' יוסי כו', משמע דלרבנן ניחא כיון דלא אמרינן גוד אחית הוי הטרסקיל כמו ר"ה ממש, לכן שפיר משני דלמטה מי' גם ר"י מודה דלא אמרינן גוד אחית, והא דפריך מרה"י לרה"י קא מפיק, י"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא אי איירי למטה מי' פשיטא דפטור דמפיק לכרמלית, אלא אפילו אם תוקמוהו שהעני ידו למעלה מי', דמרה"י לרה"י חייב בדיוטא אחת, אפ"ה פטור דהא בעינן שיקבל אחר ממנו, כמ"ש התוספות ד"ה אמאי חייב, והיינו דקאמר מרה"י לרה"י קא מפיק, לרה"י דייקא בלא קבלת יד חבירו ממנו לכן פטור. וראיה ברורה ומבוארת לדין זה מדברי רש"י דף ז' ע"א בהא דאמר אין כרמלית למעלה מי', והוקשה לרש"י איך משכחת לה, דאי בעומד בכרמלית קשה אי בלית ביה רוחב ד', א"כ מצינו חומר בכרמלית מר"ה, וע"כ נדחק רש"י דמיירי בדבר שאינו מסויים ובעומד בכרמלית עיי"ש, וקשה למה נדחק לאוקמי בדבר שאינו מסויים כמו פני לבינה, ה"ל לאוקמי שהניח ע"ג כלים דבר"ה ואינו מבטל מתורת ר"ה וכן בכרמלית, ולכן עד י' אסור, אלא ודאי ראיה ברורה מזה דס"ל לרש"י דודאי אף ע"ג כלי הוי מקום פטור מדאורייתא לבטל מתורת ר"ה, אך חכמים לא גזרו למיהוי כרמלית וכדפי'. ושוב מצאתי כן להדיא בהגהות אשר"י בפרקין (דף ח' ע"ב) וז"ל קופה גבוה י' ורחב ד' הוי רה"י גמור פחות מכאן הוי מקום פטור, וכן פי' רש"י ור"ח מהרי"ח עכ"ל, הרי להדיא כדפי'. ויש נ"מ לדינא דרשאין להוציא מרה"י ולהניח ע"ג כלי העומד בכרמלית וכן להיפך, אך צריך שלא יהא רוחב ד', ואם הוא רחב ד' צריך שלא יהא גבוה י' דאז הוי רה"י, ועיין בחידושי סי' זה. זה נ"ל ברור ואמת

דף ו' בתוספות ד"ה מידי דהוה אמעביר כו' ה"ל למנקט המוציא כו' עכ"ל, לפי סברת ריב"א דלעיל אם במעביר ד' אמות בר"ה, גם חוץ לד"א לא אמרינן מהלך כעומד דמי. יש לתרץ הא דנקט ר"י מעביר, דר"י לשיטתו דסבר לקמן בסמוך דבזורק מודה בן עזאי, לכן לבן עזאי ליכא למילף ממוציא, דהא מיד בהוציאו לר"ה הוי כעומד, וכן בזורק ס"ל לבן עזאי כר"ע רבו דקלוטה כמי שהונחה דמיא, משום הכי יליף ממעביר, דאף לבן עזאי כל דנקיט ואזיל פטור אך דהתוס' מספקי להו בזה

שם בד"ה היכא דאיכא חיפופי תימא כו' עכ"ל, ועיין בחידושי עירובין דף צ"ד ע"א שהארכתי בזה לתרץ בס"ד

ע"ב בד"ה ואמאי קרי לה גמורה כו' ולי נראה לפרש כוונת הש"ס, דע"כ התנא דחשיב לעיל רה"י ור"ה. לא מיירי בטלטול דרבנן, אלא מיירי באיסורי תורה כמבואר בסיפא ואם הוציא והכניס כו'. והנה לכאורה קשיא בהא דמסיק הש"ס כאן, דאשמעינן הברייתא דרבנן פטרי בזורק, והא קייל"ן פ"ק דעירובין דף ט"ו ע"א כאביי דאמר לחי משום מחיצה, ושם דף י"ב ע"ב מבואר משום מחיצה הזורק למבוי מפולש שיש לו לחי חייב. וע"כ צריכין לומר דדוקא באין ר"ה עובר בה אלא מפולש לכרמלית הוא דהוי רה"י, אבל אי ר"ה מהלכת בה כי הכא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, דדוקא ברה"י שיש לה מחיצות גמורות מסיק הש"ס פרק ב' דעירובין דף כ"ב ע"א דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות עיי"ש ולפ"ז שפיר אמר זו היא רה"י גמורה, דאפילו רבים אין מבטלין מחיצותיה דלעולם הוי רה"י, אבל רה"י שיש לה שני מחיצות ושני לחיין בשני צידיו, דהוי רה"י אם אין רבים עוברים בה, אבל לאו רה"י גמורה היא, דאם רבים עוברים בה אתו רבים ומבטלין מחיצותיה שנעשו לה ע"י לחיין, ומש"ה פטרי רבנן הזורק בה, אבל ר"י ס"ל שני מחיצות דאורייתא, וכיון דשני מחיצותיה גמורות, לא אתו רבים ומבטלין מחיצותיה, כמ"ש הש"ס שם דף כ"ב ופריך ואמאי קרי לה גמורה, פירוש דהל"ל זו היא רה"י. ואנא ידענא דלא ממעט אלא היכא דרבים עוברים בה, דאי באין רבים עוברים בה ליכא שום תנא דס"ל דלא הוי רה"י, לדידן דקיימא לן לחי משום מחיצה כאביי, ומשני דסד"א כי פליגי רבנן לטלטל, פי' דסד"א לרבנן כיון דאית להו לחיין הוי רה"י (גמורה), דאין רבים מבטלין מחיצותיה, ובטלטול פליגי דלר"י דסגי מן התורה בשני מחיצות לכן מהני לחיין לטלטל מדרבנן, אבל לרבנן דמן התורה בעי לחיין לכן אסור לטלטל מדרבנן, והא דתניא זו היא רה"י, אתי למעוטי היכא דיש ב' מחיצות בלא לחיין דלא הוי רה"י, ולאפוקי מר' יהודה אתו, ומשום הכי נקטו גמורה, דע"כ אתי למעט דהיכא דהוי רה"י ולאו רה"י גמורה, דרבים מבטלין מחיצותיה, ואי בלא לחיין, כלל וכלל רה"י לא הוי, אלא על כרחך דאתי למעט עם לחיין. דאז רה"י היא אם אין רבים עוברים בה, ולאו גמורה היא דרבים מבטלין מחיצותיה, וע"כ גם לזרוק פליגי רבנן, ובחידושי בפ"ק דעירובי דף ט"ז כתבתי לרבא דאמר לחי משום היכרא ע"כ צ"ל תנאי היא,, והשתא נמי מתורץ מ"ש התוס' ד"ה, ואמאי קרי לה גמורה

דף ח ע"ב בתוספות ד"ה לימא כו' ועוד דבהמוציא כו' אין ענין זה לזה עכ"ל, מיהו לשיטת רש"י יש לתרץ הא דבפרק המוציא, עפ"י מ"ש רש"י בעירובין דף צ"ט ע"א, והביאו התוספות פירושו בעירובין דף כ' ע"א בד"ה לא כו', ופסק כן הרא"ש פ' בתרא דעירובין, דהמוציא ראשו לרשות אחר הוי פיו כמו מקום פטור, ולמדו התוס' והרא"ש מדברי רש"י, דה"ה העומד ברה"י ופשט ידו לר"ה ונטל משם חפץ הוי ידו כמקום פטור, ואם נח החפץ בידו וחזר והכניסו פטור עיי"ש. ולפ"ז אתי שפיר דשם מיירי דעומד ברה"י ופשט ידו לר"ה, ונוטל החפץ ממקומו בר"ה והעבירו ד' אמות דחייב, והרי העביר ד' אמות בידו שהוא במקום פטור כיון דהוא עומד ברה"י וידו בר"ה,, וע"כ מסייע לרבא בהעביר ד' אמות דרך מקום פטור דחייב. ולענין מה שהקשו התוספות עוד דלא פריך מדרבנן כו', יש לתרץ על פי דצ"ל בסוגיא דלעיל דף ה' ע"ב דפריך שם לרבנן היכא אשכחנא כה"ג דחייב, ולכאורה קשה הא מצינו כה"ג במשכן שהעלו קרשים מקרקע ר"ה על העגלה דהוי גבוה י'. וע"כ היו צריכין להגביה הקרשים ברשות הרבים למעלה מי' והכניסו דרך מקום פטר. ועכצ"ל דשאני התם דהאדם היה עומד במקום חיוב, אבל כה"ג דרך סטיו. דהאדם הולך עם החפץ דרך מקום פטור לא מצינו, וכ"כ התוספות שם דף ו' ע"א ד"ה התם כו'

ולפי זה יש לומר דל"מ למפרך מרבנן דשאני התם דבשעה שעקר והניח היה האדם נמי במקום חיוב: לכן אף כשהולך אחר כך דרך מקום פטור עם החפץ, מ"מ עיקר החיוב אינו בא אלא על העקירה והנחה, דהא אם היה רה"י סמוך ממש לר"ה ולא היה המקום פטור הזה ביניהם, נמי חייב בעוקר מר"ה והניח ברה"י, לכן כיון דבשעת עקירה והנחה היה האדם נמי במקום חיוב חייב, אבל באסקופה דעמד האדם במקום פטור בשעה שעקר והניח לכן פטור. אך דלפ"ז דינו של רבא אינו אמת בהעביר ד' אמות דרך מקום פטור, דזה ליכא למילף ממוציא מר"ה לרה"י דרך מקום פטור, דשאני העברה בר"ה דהחיוב בא על העברה ד"א, דאלו העביר פחות מד"א פורתא לא מיחייב וא"כ עיקר החיוב בא נמי על העברתו דרך מקום פטור, והא מנלן, אלא ע"כ ס"ל לרבא דבמשכן שהוציאו מרה"י לרשות הרבים דרך מקום פטור, החיוב בא מתחלת העקירה עד סוף ההנחה, ועל כל המלאכה בא החיוב. ואותיב שפיר לרבא.