עץ יוסף על ויקרא רבה לה:א

הה"ד חשבתי דרכי כו'. משום דקשה ליה לשון הליכה דאמר בחוקים דהול"ל תשמרו. ולהכי בעי לתרוצי דוגמא מה שאמר ואשיבה רגלי אל עדותיך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכמו שאפרש:

בכל יום ויום הייתי מחשב כו'. דקשה להו מה חשבון דרכים הוא שיביא האדם למצות. אדרבה המחשבה בדרכי האדם ישיבנו אחור מדרכי ה'. ולזה פירש ת"ק שבהיותו מחשב בדרכיו. רגליו היו משיבות אותו משם. ומוליכות אותו לבתי כנסיות שלא מדעתו. לרוב הרגלו בהם. ולפ"ז פי' אם בחקותי תלכו שע"י ההרגל תהיו הולכים מעצמכם. מ"מ אני מעלה שכר עליכם כאילו את מצותי תשמרו בכוונה מכוונת. וזהו שאמר ואשיבה רגלי אל עדותיך במקום דהו"ל למימר ושבו רגלי. לרמוז שאמר שיתן לו הקב"ה שכר כאילו אני אשיבה רגלי. והרד"ל כתב וז"ל מפני שהיה רגיל ואוהב לילך שמה תמיד לכן היו רגליו מובילות אותן מעצמן שמה כענין מ"ש הלל (סוכה נ"ג). למקום שאני אוהב לשם רגלי מוליכות אותי עכ"ל:

חשבתי מתן שכרן של מצות כו'. פי' דרכי דרך החיים. דהיינו מתן שכרן של מצות. ודרך המות דהיינו הפסדן של עבירות. ואע"ג דלפ"ז א"כ עשה דוד מיראה ולא מאהבה. כבר כתבו המפרשים שאף השלם אי אפשר שמתחלה יהיה עובד מאהבה. אלא מתוך שלא לשמה בא לשמה. וכך אמר דוד מתחלה חשבתי דרכי. אבל אח"כ אשיבה רגלי פי' סבותי אל עדותיך כי לא כוונתי רק אל עדותיך מצד עצמם. ולפ"ז פי' אם בחקותי תלכו שתהיו הולכים ממדרגה למדרגה בתחלה ע"מ לקבל פרס ואח"כ מאהבה:

חשבתי מה שכתבת לנו בתורה כו'. ולדידיה כוונת הכתוב הוא כך. שפעמים אדם יחשוך מיושר לפי שיראה שמטה ידו וכיוצא. לזה אמר דוד חשבתי דרכי כו' כי אף אם עלה על דעתי לשוב מאחרי ה' להיותי נרדף עכ"ז שבתי וחשבתי שדרכי הם הגורמים. שהרי ה' אמר אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ. שלא יהיו או"ה מטרידים אותם מעסק התורה. ובקללות כתיב ויספתי ליסרה אתכם. ולזה ואשיבה רגלי אל עדותיך. ולפ"ז פי' אם בחקותי תלכו שהליכתם בהם תסבב ההליכה עוד שה' יצליח בידם:

חשבתי ברכות כו'. לדידיה כוונת דוד ענין ההבטחה בה' והרחקת היאוש. וזה כי ידוע כי רבים חללים הפילה מחשבת היאוש. כי המתיאש מן הרחמים בחושבו שאין מזור לחטאו יוסיף ברעתו. ולכן יש ליזהר מהיאוש לדעת כי חנון ורחום ה' לשבים אליו. ולפי שמהפלגת ה' בתוכחות על עון יראה גודל חרון אפו. ומזה יתיאש האדם כי מי יוכל ליזהר בכל דרכיו. אבל אם יביטו בברכות היותן מאל"ף ועד תי"ו [שפתח אם בחקותי ומסיים קוממיות. האות הראשונה א' והאחרונה ת'] וקללות מן וי"ו ועד ה"א [שמתחלת ואם לא תשמעו לי. ומסיימת ביד משה. וקללות שבמשנה תורה פותחת והיה אם וגו' ומסיימת ואין קונה] תראו שאין הקב"ה חפץ ברעה אלא לזכותם. שהרי הברכות מא' עד ת' וזה מרמז שיבואו בכל מה שאפשר לבא. שאין דבר יוצא מכלל האותיות שמאל"ף ועד תי"ו. וגם בהיותן בסדר הזה נראה שהן הן המכוונות לה'. אמנם הקללות אותם שבת"כ הן מועטות. ואף אותם שבמשנה תורה שהן מרובות אחר שהן מוי"ו עד ה"א נראה מזה שהכוונה האלהית בלתי נרצית בקללה שבין שתי האותיות מהלך קצר מאד לא ישוער יותר קצר ממנו כמו שמאל"ף ועד תי"ו רב המרחק בתכלית מה דאפשר [והוא ע"ד מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. ר"ל שאין רעות רבות ולא טוב אחד לבדו שופעין מלמעלה. אדרבה הטובות שופעים בעצם וברבוי. והרע בא במקרה ועל המעט]. ועוד מדהן הפוכות שאין הה' קודם הו' כסדרן נראה שכוונתו להפך הקללה לברכה כל מה דאפשר וא"כ אין להתיאש מן הרחמים. ופי' חשבתי דרכי הברכות והקללות שהם דרך החיים ודרך המות. וכששמתי אלה נוכח אלה לא נתייאשתי מן הרחמים. ואשיבה רגלי אל עדותיך אשר נזורו אחור לכאורה. ולפ"ז פי' בחקותי תלכו שע"י חקותי תלכו תמיד ותעמדו על עמדכם ולא יתנגפו רגליכם ולא תתייאשו מהטוב: