עץ יוסף על ויקרא רבה לד:טו

אז יבקע כשחר אורך וגו'. וארוכתך מהרה תצמח. וע"ז א"ר ירמיה אפילו אותה שכתב בה והארכת ימים מהרה תצמח. ודרש אורך וארוכתך מלשון אריכות ימים. ופירושו אפי' ימות המשיח ועוה"ב שבא אחר ימים כמו שדרשו חז"ל למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך אע"פ שזמנו לעת קבוע בזכות הצדקה ימהר יחיש הקב"ה שיצמח מהרה וכמו שאמר הכתוב בעתה אחישנה ודרשו חז"ל לא זכו בעתה. זכו אחישנה:

כל מה דאת לעי כו'. כל מה שאתה טורח. לעצמך אתה טורח ור"ל דשאר מצות כשירצה אדם שתעמוד זכותו לבניו אחריו לא יהנה משכרן בעה"ז וכענין האבות דמייתי לקמן פרשה ל"ו. אבל מצות הצדקה אף שעומדת לבנים זכה העושה אותם גם בעוה"ז לעצמו כאומרו וצדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד:

כמד"א תקרא ואנכי אענך. כצ"ל. ופי' שאין לפרש תקרא וה' יענה שישמע בתפלתו. דהיינו תשוע ויאמר הנני. אלא פי' שיזכה לנבואה או רוה"ק. שכשישאל דבר חכמה מה' יעננו להודיעו. כענין תקרא ואנכי אענך דהיינו לענין מו"מ וויכוח עם השי"ת:

אלו שטרות פרועים. לא גזל ממש דא"כ מאי קמ"ל. אלא שטרות פרועין שאסור להשהותם משום עולה כדאיתא בכתובות דף י"ט:

אם ראית כו'. וה"ק קרא שראוי שתשלח אצבע ותדבר שקר. והיינו אם ראית חבירך בורח מן המלכות אם הולך בדרך זו אמור לרודף שהלך בדרך אחרת. ואם לא הלך בדרך זו אמור שהלך בדרך זו כדי שלא ימצאהו ולהכי קאמר שלח אצבע שעל ידם מראה הדרך:

שאין לי מה ליתן. וזשה"כ ונפש נענה תשביע שתשביעו בדברים שתפייסנו בדברים:

אם עשית כן. ר"ל אף זאת לחוד דהיינו פיוס דברים אם אין לך מה ליתן לו. מ"מ יקויים עליך וזרח בחשך אורך וכו' וכדאמרינן בפ"ק דב"ב והמפייסו מתברך בי"א ברכות:

הרי אתה כבוראך. ופי' והשביע בצחצחות נפשך שתהיה בשובע שמחות בהיות נפשך כמי שהוא צח. וטעם תארו בצחות כאן טפי משאר תארים מפני שהלובן רמז אל הרחמים כמ"ש שנדמה לישראל בסיני כזקן מלא רחמים. וזה שכר זה שנתמלא רחמים על העני:

ישמוט. פי' שישמיטהו מהצרות ר"ל שלא תבאנה הצרות עליו. ע"ד אין בעל הנס מכיר בנסו:

יזיין. יחזק כחו:

ישזיב. אחרי שבאו הצרות או האויבים עליו יצילהו:

ויניח. שינוח מעמל בקשת צרכיו וכיוצא:

מכאן קבעו. כלו' מלשון זה הוא שאומרים רצה והחליצנו שפירושו לשון מנוחה:

זה גן. דכיון דלא פירש. שמעינן דהיינו הגן היותר רוה. ומוצא מים היותר גדול. והיינו גן. ועדן:

זה עדן. שממנו המים יוצאים כאומרו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ומהאי קרא שמעינן בפ' אין עומדין דגן לחוד ועדן לחוד: