עץ יוסף על ויקרא רבה ג:א

ר' יצחק פתח כו' דק"ל מ"ש דכתיב הכא נפש ולא קאמר אדם כי יקריב כדקאמר לעיל. להכי בעי לתרוצי דמשום דאינה באה לכפרה. כתיב בה נפש. לומר שזו יקבל הקב"ה ברצון ונפש חפצה. שנפש לשון רצון וחפץ כמו אם יש את נפשכם וירמוז שה' יקבל מנחתו ברצון גמור אפילו טפי מקטרת יוה"כ מפני שאינה באה לכפרה. ומשום דסמיך הא מילתא דחביבה מנחה אטוב מלא כף נחת מייתי קרא הכא. ומכיון דמייתי ליה מפרש ליה ברישא בכמה אנפי אחריני כדרך המדרש:

טוב מי ששונה שני סדרים כו' סדר הלימוד בתחלה סדרי משנה שהם העניינים הכללים מתורה שבע"פ. ואח"כ הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. והיא הידיעה הדקה ההגיונית לדעת מקור ההקדמות מאין יומשכו ע"י הקישים אמיתים. ואח"כ התלמוד הוא הלמוד בסברותיהם להבדיל דבר מדבר בטעמיה ולהדמות דבר לדבר. שזהו עיקר הלימוד והידיעה האמיתית. והנה אמר שיותר טוב ללמוד כסדר עד שיהיה רגל ובקי בהם מלילך להלאה ולא יהיה בקי בראשונות:

שני סדרים כו' קרי לב' סדרים שרגיל כף נחת שע"י רגילתו בהם יש לו נחת רוח. וקרי לרבוי ההלכות הבלתי רגילות חפנים עמל שע"י שאינו רגיל בהם הו"ל עמל מכאוב כשחוזר עליהם. וקאמר ורעות רוח לומר שאין לו הנאה מזה אלא דמיון רוח שחפץ שיקרא בעל משניות. ועל דרך זה שאר הפירושים:

ממי ששונה ההלכות משניות וברייתות. וב' סדרים דקאמר נמי סדרי משנה. אלא דשונה הלכות היינו כל שתא סדרי:

מתקריא בר הילכן פי' בעל הלכות. שאע"פ שאינו רגיל בהם מפני ששונה בהם יקראוהו בעל משניות כשיראוהו עוסק בכולם:

ומדות ר"ל היינו הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. והם ספרא וספרי הנדרשים בי"ג מדות:

בר מיכלאן פי' שבקי בספרא וספרי שנדרשת בי"ג מדות:

ותלמוד היינו תירוץ המשנה שע"י כן פוסקים הלכה למעשה:

בר אולפן כלומר מורה הוראות:

ולוה בריבית כדי להרבות בסחורה. וקרי ליה עמל מפני שהוא קרוב להפסד כי כן דרך מלוים בריבית:

במתלא אמרין כו' במשל אומרים מי שלוה בריבית הרבה מעות כדי שישא ויתן בעסק רב. מאבד את שלו ושאינו שלו. פי' של הלוה ושל המלוה:

פרגמטיוטא סוחר עוסק בפרקמטיא:

טוב מי שהולך כו' קשה פשיטא דהצדקה מן הגזל שלא תועיל לו כלל. ואדרבא היא לו לקטרוג. ויש לומר דהכא עסקינן דקיימי עניים הצריכים צדקה מרובה. וזה אין לו כדי שיתן די מחסורם. ויש עשיר שיכול ליתן ואינו רוצה. ומאחר שהדין לכופו שיתן הולך זה וגוזל ממנו ממון לתת לצדקה. ואפ"ה קאמר שטוב לתת מעט משלו משיקח מאחרים בדרך גזל וחמס. דנהי דמותר לכופו שיתן לצדקה אבל זה שבא לידך בדרך גזל כלוקח לעצמו גזל הוי. וזה דומה לנואפת בחוזרין [פי' בתפוחים שלוקחת בשכרה] שאף שכוונתה לההנות לחולה [בהתפוחים] אסור לעשות ע"י ניאוף:

בר מצוותא בן עושה מצוות. וסתם מצוה בספר הוא צדקה [מת"כ]:

דאגר גינא השוכר גינה אחת אם אין לו משלו ומסתפק מאותו אחת:

אכל ציפורין דרך משל הוא שיהנה מיגיעו בחיים טובים ונעימים:

דאגר גינין מי ששוכר גנות הרבה ולא יכול לעבדם הטיב צפרין אכלין ליה. כלומר יאבד את כל אשר לו וטובה לא יראה. או פי' שיחנק מרוב צרה ויאכלו אותו הציפורין:

מרי אסיאן אדון בעל קרקעות הרבה:

טובה דריסה דרוש כף דריסת כף רגלו [של הקב"ה] ונחת לשון ירידה וחניה [יפ"ת]:

ממלא חפנים פיח הכבשן מה שאחז דווקא במכת השחין. מפני שכל המכות לא שלטו בגופן. כי אם מכת השחין ששלטו בגופן ממש. ועכ"ז נשארו בחיים. ורק תיכף כשנזדקק להם הקב"ה לבד אז מתו תיכף ואז היתה גאולה שלימה. וקרי ליה למכת השחין עמל. משום שזרקו משה בכל כחו. ואומר ורעות רוח ירצה שזרקו באויר להתפשט לכל רוח בגבול:

זה יום השבת הכוונה שבשבת אע"פ ששובת ממלאכתו מרויח יותר ממה שמרויח במלאכתו בימי המעשה שבזכות שבת מתעשר כדלעיל בב"ר פ' י"א. וכדי שלא יקשה מה שיועיל זכות המצוה אפי' לעוה"ז נוסף על עיקר השכר לעוה"ב. מייתי מה שנגאלין בזכות השבת:

למעבד עבידתיה בהון לעשות מלאכתו בהון:

אלא בזכות שבת ר"ל שאע"פ שנגאלין בזכות אחרת לא יועילו אלא ג"כ זכות שבת נמי בהדייהו:

בשובה ונחת תושעון לשון שבת ומנוחה:

זה העוה"ב ממלא כו' זה העוה"ז הענין כי הרשעים הבלתי מציירים מהו פעולת הנפש והתענגותה וטובה. המה מדמים כי ענייני עוה"ב הוא כדבר אין. כי מהו פעולת הנפש מבלעדי הגוף. אבל האמת טובה הנחת במה שהיא אינה פועלת בעניינים ממשיים וגופנים ממלוא חפנים עמל פי' במה שהגוף עמל. ולא די בזה במה שהם עמלים בלי נחת בעוה"ז. עוד להם הפרעון במה שיפרעו בעוה"ב מן מעשיהם הרעים ויהיה להם שמה רעות ושבר רוח. נמצא שרצון הרשעים לעשות מעשיהם בעוה"ז ויפרעו מהם בעוה"ב ג"כ:

מיסת פי' כדי. וכדי בזיון תרגומו מיסת:

כדתנן יפה כו' ארישא קאי דקאמר טוב מלא כף נחת זה העולם הבא. ומייתי מדתנן יפה שעה אחת של קורת רוח וכו'. ואיידי דמייתי הא מייתי כולה המתני'. והרד"ל גרס זה עוה"ז כדתנן יפה כו' חיי עוה"ז אלא ורעות רוח רעותא דרשיעא כו' בעלמא הדין ר' יצחק פתר קריא כו':

קורת רוח בעוה"ב ר"ל התענגותם הנפשיי שמקרר רוחו החפיצה להתענג מנועם ה'. מכל תענוגי עוה"ז:

כמה זרע כו' פי' שיש מקומות רבים ראוים לזריעה ולנטיעה טפי מעבר הירדן שאע"פ שהארץ רחבת ידים אין כל כך מקומות ראוים לזריעה ולנטיעה. ולכן אמר טוב מלא כף נחת בארץ הזאת וכו' שמקום קטן בארץ הזאת טוב טפי שיש בו נחת רוח לזריעה ולנטיעה יותר ממקום רחב בעבר הירדן שיש בו עמל למצוא מקום לזריעה. וכן משמע בקהלת רבה:

חזרו ואמרו כו' כלומר מ"ש ורעות רוח היינו באמרם שחזרו ואמרו אין לנו שום תרעומת על אחרים כי אנו הוא שרצינו בעבר הירדן ואמרנו יותן את הארץ הזאת לעבדיך:

זה קומץ נדבה דכתיב וקמץ משם מלא קומצו:

זה קטרת סמים דכתיב ומלא חפניו קטורת סמים. וקראו עמל להיות טורח רב וגדול בעשייתו שצריך כמה סמנים ושחיקה ופיטום והחזרה למכתשת כדי לקיים בה מצות דקה מן הדקה כדאיתא בפ"ק דכריתות. ורעות רוח פי' שברון רוח והוא מענין העמל:

טעונה כפרה כלומר באה לכפרה. וכן הלשון במגילת קהלת והכפרה מפורשת שם דא"ר יצחק וכסה ענן הקטורת הכסוי הזה אין אנו יודעים מהו עד שבא דוד ופירשו שנא' נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה: