עץ יוסף על ויקרא רבה כב:ז

רבי ישמעאל ור"ע כו'. כ"ז במסכת חולין דף ט"ז וי"ז. וקאי על פסוק כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך אשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר (דברים י"ב). ומאי דמייתי הך דר' ישמעאל הכא. משום דממלתיה שמעינן דאל אהל מועד לא הביאו אפילו בבשר תאוה מיירי וכדפרש"י שם בחולין. והיינו דרבי ישמעאל דבסמוך. וכן הוא בהדיא לקמן סדר ראה וז"ל שם אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כו'. ואגב מייתי לר"ע בר פלוגתא:

אסורין בשר תאוה. אם לא שיקריבו שלמים. ואם היו שוחטים בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' נכנסו לארץ ונתרחקו מן המזב הותר להם מן המקרא הזה שיזבחו בשר לתאותם ויאכלו:

לפי שהיו ישראל נוחרין כו'. ר"ל ס"ל לר"ע שכשהיו ישראל במדבר הותר להם בשר נחירה. ונפקא לה מהאי קרא דכתיב כי ירחק וגו' וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה. אבל משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו':

נוחרין ואוכלין. והאי דכתיב ושחט את בן הבקר. מתרץ בגמרא קדשים שאני. והא דכתיב הצאן ובקר ישחט להם מתרץ בגמרא נחירה שלהן זו היא שחיטתן:

והכהן שוחט ומקבל כו'. ס"ל שטעם איסור בשר תאוה מפני שהיו מחשבים בשחיטתן לע"ז והבשר אסור דהוה תקרובת ע"ז. אבל כשיביאו לעזרה יהיה הכהן שוחט ומקבל לשם שמים. ואע"פ שהבעלים יחשבו מחשבה רעה אין הבשר נאסר דבתר מחשבת שוחט אזלינן והיינו דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. כי מחשבת השוחט לא תהיה לשעירים. ואע"פ שאין מחיוב הקרבן שישחטנו הכהן דשחיטה כשרה בזר. מ"מ אורחא דמילתא שהכהן היה שוחט הזבח:

אלא לאחר השוחט. כסתם מתני' דס"פ ב"ש בזבחים: