עץ יוסף על ויקרא רבה כב:ח

ומה ת"ל אשר ישחט. ב"פ דלא היה צריך לומר רק אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או מחוץ למחנה:

משל לבן מלך כו'. משום דס"ל דבשר תאוה נאסר לישראל במדבר כדרבי ישמעאל דלעיל. וקשה מ"ט לאיסור הזה. וקאמר ב' טעמים. א' משום שהיו להוטים אחר ע"ז והיינו ולא יזבחו עוד את זבחיהם. ב' משום דהיו מקריבים באיסור במה ופורעניות באות עליהם כו' וכדר' חמא דלעיל. לכן גזר הקב"ה שאפילו חולין שלהם יקריבו לקרבן שלמים באהל מועד. וזהו שמסיים בסמוך אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת כו'. ר"ל אפילו חולין שגזר ה' שיקריבו אותם לקרבן שלמים. ומפני שיקשה דמ"מ מה הועיל לשלא יזבחו לשעירים אחר שיחזור להתיר להם בשר תאוה כשיכנסו לארץ. שאז יחזרו לסורם. לכן אמר משל לבן מלך כו' שע"י שהוא תדיר לאכול על שלחן המלך יקנה לב טהור ומעצמו יפרד מנבלות וטרפות אשר אכלם מפני גסות לבו והתבזות כבודו וכן ישראל אחר שיהיה מאכלם מהשלמים הנחלקים למזבח ולכהנים ולבעלים הרי הם כסמוכים על שלחן ה' ותיקר נפשם בעיניהם לבלתי השתחוות והכנע להבלי ע"ז שיכירו כבודם וגדלם להיות דבקים בה' ויבוזו כל מיני ע"ז. ואחר שיאבד מהם ההרגל הראשון אשר הורגלו במצרים ויקנו ההרגל הטוב משולחן גבוה לא ישובו לכסלה אף שיחזור להתיר להם בשר תאוה בכניסתן לארץ:

ומעצמו הוא נדור. גירסת הילקוט גדור. והוא מלשון גדר או מענין הגדלה כמו להתגדר בו. ויתכן דנזור גרסינן כלומר פרוש:

ויזבחו לשדים. דבלא זה מי הוכרחנו שלא לפרש כפשוטו שזבחו לשעירים ממש. ומ"מ אי לא דאשכחן דשדים אקרו שעירים לא היינו מפקי קרא ממשמעותיה והוה אמינא דזבחו לשניהם: ושעירים ירקדו שם. ובמקום השמם והחרוב לא תעבור בו רגל בהמה אלא שדים נינהו:

ופורעניות באות עליהם. והוא חילול ה':