עץ יוסף על ויקרא רבה יג:ג

זאת החיה אשר תאכלו ולהכי אפקה כאן בלשון זאת החיה להורות שמפני שראוים לחיי עוה"ב צוום ליזהר מהמטמטמים את הלב:

הה"ד כל אמרת אלוה צרופה. מששום דק"ל דבתר דכתיב הכא אשר תאכלו מה צריך לומר תו אותה תאכלו. להכי דריש דאשר תאכלו אצטריך למימר שע"י המצוה הזאת שיזהרו מחיה טמאה יזכו לאכילת סעודת עולם הבא. וז"ש לפיכך משה מזהיר לישראל כו' כלומר להכי אצטריך למימר הכא זאת החיה אשר תאכלו ולא סגי במה שאמר אח"כ אותה תאכלו:

אלא לצרף כו' ולא שיש ח"ו תועלת לו יתברך מקיומם. או הזיק מביטולם. והראיה שלעתיד יתיר להם להוראת שעה שיאכלו מבהמות ע"י נתיצת לויתן. ואילו היה ח"ו שום צד היזק מביטולם לא היה מתירו בשום צד בשביל הנאתם. אע"כ שהוא לתועלת ישראל ומאחר שיהנו מהסעודה יניחו ההיזק הנמשך להם מזה:

כל בהמות תיבת כל לא גרסינן. כי בהמות שם חיה אחת כאומר הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך:

קניגין צידה דרך שחוק שרודפים החיות דרך שמחה:

וכל מי שלא ראה כו' שראייתו אסור משום מושב לצים. והדברים הללו מביאים לידי ביטול תורה:

נותץ כו' דחפו ודץ בו:

וחכמים אומרים וכי זו כו'. האות אמת כתב שצ"ל והצדיקים אומרים וכו'. ולפי זה הצדיקים הוא ששואלים כך לעתיד. והקב"ה משיבם תורה חדשה וכו'. והיפ"ת מוחק הני תיבות וחכמים אומרים. וכתב שבעל המדרש מקשה ור' אבין מתרץ ובילקוט הגירסא כמו שהגיה הא"א:

זו שחיטה כשרה היא. בתמיה:

ולכא כך תנינא כו' וסנפירי הלויתן הם כמגרה. וה"ה דהמ"ל שהיא שחיטה שאינה מכח אדם. ועוד דאין כאן שחיטה כלל כיון דנחירה עביד. אלא דניחא ליה להקשות דאפילו הוא שחיטה וע"י אדם מ"מ פסולה מפני פגימת הסכין:

וכל מי שלא אכל נבלות כו'. פי' אפילו צדיק דהיינו רובו זכיות לא יזכה לסעודה זו. והטעם לפי שהחוטא באבר אחד לא יזכה עוד באותו האבר. וע"כ מי שחוטא בפיו באכילה אסורה לא יזכה לאכילה זו:

חדוש תורה מאתי תצא. לפי שעה כאליהו בהר הכרמל. וע' בענף:

בשביל שתאכלו ממנה פי' מהסעודה הנזכר. שבשביל שמרם פיהם מנבלות וטריפות יזכו לאכול מסעודה העתידה: