עץ יוסף על ויקרא רבה יג:ד

כמין גולגלת כו'. לישנא דזאת קדריש משום דמורה על הרמוז:

אם ניקב קרום של מוח. ששני קרומים יש למוח. העליון דבוק לעצם. והב' סמוך למוח. ואם ניקב הסמוך למוח אע"פ שלא נקב העליון. הסמוך לעצם טרפה. ולהיפך כשרה:

אפילו כל שהוא וה"ה שהראה לו כמה מילי דנקיבתן במשהו. וחדא מינייהו נקט הכא:

ורבנן אמרי זאת כו' אתו לתרוצי לישנא דזאת. זאת שהיא יכולה לחיות מטריפתה תאכלו. לאפוקי שאינה יכולה לחיות מטריפתה שלא תאכלו. בדרך משל אם ניקבה הריאה והרי יש בה סימני טריפות חזינן אי חיה מטריפתה דהיינו שלא נקבו ב' הקרומות כי זו תחיה ואינה טרפה ממש בכה"ג תאכל:

אם זכיתם תאכלו משום דק"ל דאותה תאכלו יתיר הוא. דריש ריש לקיש דאתא לומר אם זכיתם כו' היינו אם זכיתם לאחוז בזאת התורה אז החיה תאכלו:

צריך יהודאה לחרובה עביד תתובא. פירוש כאשר יהודי בא לדקדוקי עניות וצריך לאכול חרובין מפני דחקו עושה אז תשובה. שהעניות מועיל להכניע את נפש האדם ועי"ז יעשה תשובה. והמעריך כתב הפירוש האמיתי הוא כשצריך היהודי לחורבה יעשה יישוב. כלו' יהיה בעיניו כישוב ואל יבקש גדולות. והיינו שסמך ליה יאה מסכנותא כו':

יאה מסכינותא כו' נאה ויפה עניות לישראל כרצועה אדומה על לב סוס לבן. עזקתא פי' רצועה. והמליצה הזאת הוא כפי הנודע שהסוס הלבן בטבע הוא עצל ואינו בעל כח כשאר הסוסים. והנה מטבע הסוס כשמלבישים על צוארו במלבושי כבוד יתגאה וילך במרוצה. והנה זה תועלת לעצלותו. כן העניות אף שמצד עצמו הוא רע עכ"ז מועיל להקיץ להאנשים מתרדימת עצלותם שעל הרוב המניעה מעשות טוב הוא ע"י העצלות:

כעזקתא סומקתא דעל לביה דסוסיא חיורא. ירמוז שהרצועה אדומה הרומזת למדה"ד אוחזת בעד הסוס לבן שלא ירוץ יותר מדאי כן אוחזת מדה"ד בעד שפע מדת הטובה לישראל יותר מדאי כדי לאחוז על לבם שלא יבעטו מרוב טובה [רד"ל]:

שהיה משה אוחז בחיה. דזאת משמע שמורה באצבע. ואע"ג דזאת החיה דבור הקב"ה אפשר שכוונתו שידבר כן לישראל: