עץ יוסף על ויקרא רבה י:ה

ר' יהודה וריב"ל כו' מסכים למה שפרשתי לעיל סי' ד' שטעם קח את אהרן וגו' מפני שלקח ב' בניו ממות לחיים. מייתי להא דאפליגו ר"י וריב"ל דעל דעתיה דריב"ל בתפלת משה נמנע ממנו חצי הגזירה. אבל לר"י דקאמר דתפלה עושה הכל צ"ל שבתפלתו ניצולו ארבעתן ושוב מתו בחטאם:

עושה מחצה כלומר כשנגזרה גזירה רעה על אחד ובא לבטלה ע"י תשובה תתבטל חציה. ואם ע"י תפלה תתבטל כולה. ולריב"ל איפכא ועי' ביפ"ת:

גדול עוני מנשוא והוא וידוי שאמר אמת כי עוני גדול מלסלוח. וריב"ל ס"ל שפירושו כמ"ש בב"ר פ' כ"ב לעליונים ותחתונים אתה סובל וכו'. או כמו שאמרו בפ' חלק שבא בעלילה. או כמו שפי' הדבר אחר:

אלא בארץ נוד דכיון דלא אשכחן מקום דאיקרי הכי מפרשינן שבכל מקום שהלך הארץ מזדעזעת תחתיו כפרש"י:

ד"א ויצא קין משום דלפי' ראשון שפי' שנמנע ממנו חצי הגזירה פי' ויצא קין שיצא בזכות מלפני ה'. להכי קאמר דמ"מ יש לפרש ויצא קין לגנאי. והיינו דלא תקשי למ"ד דתשובה עושה כולה דשאני הכא שהיתה תשובה ברמאות לכן הצליחה:

הפשיל בגדיו לאחוריו בב"ר פ' כ"ב סי' כ"ח אי' הפשיל דברים לאחוריו וע"ש מ"ש. עי"ל דקאי אדברי קין במ"ש דרך וידוי ותחנונים גדול עוני מנשוא כמצדיק עליו את דין שמים והוא כמודה ועוזב ירוחם. אבל משיצא הפשיל דברים הללו לאחוריו כי לא שב בלב שלם ויצא כגונב דעת העליונה כאילו יצא מלפני ה'. וכה"ג נמי א"ר ברכיה יצא כמערים כו' פירוש שעשה עצמו כמכניע לפני בוראו וכאילו הוא קדוש וטהור ולבו בל עמו. ובב"ר שם גרס כמפריס במקום כמערים שכתב כאן. וע"ש ביאורו:

יצא שמח שדרך הל' לכתוב ל' יציאה בכיוצא בזה ע"ד יצא פלוני זכאי או חייב בדינו. ומייתי ג"ש לאסמכתא דיציאה זו היה שמחה מדאשכחן יציאה גבי וראך ושמח בלבו:

ונתפשרתי כלומר התשובה עשתה מחצה דמתחילה כתיב נע ונד תהיה בארץ. ואח"כ כתיב וישב בארץ נוד. והוא כעין פשרה (נזה"ק):

מזמור שיר כו' סיפיה דקרא טוב להודות לה' ועיין מ"ש בב"ר שם:

ויהי בארבע עשרה שנה ובתר ההיא ענינא כתיב בימים ההם חלה חזקיה וגו':

ואם אין לך ללמוד כו' פי' ואם אין אתה רוצה ללמוד מאנשי ענתות דמצית למדחי כי לא כל אנשי ענתות היו בכלל הגזירה אלא מקצתם שהיו רודפי ירמיהו ונתקיימה בהם הגזירה כי לא שבו מעונם ואנשי ענתות שעלו לבית שני. היו האחרי' שלא נגזרה עליהם גזירה:

כעצם הזה של מוח מפרש עצב כמו עצם. כי אותיות בומ"ף מתחלפין. ומפרש נפוץ על מה שמנפצים העצם להוציא המוח ממנו:

שמשמנפצו שמשמנענע ממנו המוח:

אין בו מאומה אין ראוי למאומה. כך נגזר על יכניה שלא ישאר כלום מזרעו:

כחותל של תמרה כלי שעושין מחריות של דקל. וממלאים אותו תמרים ואחר שהוא מנוער מהתמרים נזרק לאשפה ואין עוד חפץ בו. ומפרש נפוץ על מה שמנפצים ומנערים אותו להוציא ממנו התמרים. אבל לא ידעתי היאך מתפרש עצב על חותל התמרים:

מלתא כו' כלו' שמעתי דבר חידוש שדריש מענין הפסוק הזה כתבו וגו' ולא ידעתי מה דרש. ואמר לי שמא דרש מענין הכתוב שנא' לא יצלח בימיו. ודייק מלת בימיו:

בימי בנו מצליח בימי בנו הינו זרובבל שהיה בן בנו שהצליח שהיה פחת יהודה. ואין זה סותר למ"ש כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה. די"ל שכל זה בימיו קאמר. ונמצא לפי דבריו ליכא הכא ביטול גזירה במ"ש כתבו את האיש ערירי כיון דפירושו שרק בימיו יהיה כערירי. אבל בימי בנו מצליח. וא"כ איך אמר המדרש מקודם ואם אין לך ללמוד מאנשי ענתות למד מיכניהו. הא מיכניהו ליכא ראי' כנ"ל. לכן מביא המדרש קרא העצב נבזה נפוץ וגו' שמקרא זה משמע שאין לו תקנה ותקוה שהרי בין לדברי ר' אבא ובין לדברי ר' חלבו ור' חמא ור' שמואל קמדמי ליה למילתא שהוא נזרק ואינו מתקבל עוד (יפ"ת):

מבטלת שבועה קשה הא בפ"ק דר"ה משמע דגז"ד שיש עמו שבועה אינו נקרע לכ"ע ואפילו בצבור. ונראה ליישב ע"פ מה שכתב הסדרי טהרה סוף מס' נדה הובא בבאר אברהם במס' ר"ה הא דמחלקינן בין יחיד לצבור שגז"ד דיחיד אינו נקרע היינו דוקא כששב רק מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות. דבצבור נקרע אפילו לאחר גז"ד וביחיד אינו נקרע לאחר גז"ד. אבל כששב מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות. א"כ נתוספו לו זכיות אפילו גז"ד דיחיד נקרע. וא"כ י"ל מה שאמרו שגז"ד שיש עמו שבועה אינו נקרע כוונתם בתשובה מיראה אבל מאהבה נקרע אפילו בגז"ד שיש עמה שבועה בין לצבור בין ליחיד שמזה לא מיירי הגמרא שם כלל. ודוק:

חי אני נאם ה' וגו' כי אם יהיה בניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך. ופי' ר' חנינא משם אני נותק מלכות בית דוד כדאי' בחזית. ונתבטלה דכתיב ביום ההוא אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי ושמתיך כחותם. ושאלתיאל הוא בן בנו של יכניה כדאמר בסמוך. וקצר המדרש הזה שלא הזכיר קרא דאקחך זרובבל:

הושתלה לשון נטיעה כד"א בניך כשתילי זתים:

שאסר א"ע בשבועה היינו בענין המלכות וכדלעיל ועל זה הוא שנשאל להתיר לו. ומפני שמעת לידת אלו ראה ה' להעמיד המלכות מהם קרא שמותם על הדבר הזה:

אין השמדה במקום הזה (מת"כ):

מתו שנים שאע"פ דכתיב בהקריבם אש זרה ס"ל לריב"ל שאין בזה עון לחייבם מיתה אם לא שגם גזירת אהרן גרם מיתתן:

קח את אהרן ואת בניו אתו כלו' שטעם הקיחה מפני שהיו לקוחים למות והסירם מהם כדלעיל בסי' הקודם: