עץ יוסף על ויקרא רבה י:ב

מטייל הייתי רמז שע"י ההתבודדת בתורה ובעיון במעשה ה'. הי' מוכן לקבלת הנבואה או הטיול רמז לשמחה של מצוה כי זו הכנה לקבלת הנבואה כמ"ש בפסחים אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה:

שלחתי את מיכיהו והיו מכין אותו בלחי (מלכים א כב) ויגש צדקיהו בן כנענה ויכה את מיכיהו על הלחי כצ"ל וכן הוא בפסיקתא רבתי פ' ל"ג. אבל הגי' שלפנינו אי אפשר לקיימה. שהרי ישעיה ע"כ מקמי מיכה נתנבא שהרי בישעיה כתיב בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו. ובמיכה כתיב בימי יותם אחז יחזקיהו והא דאמר בפ"ק דב"ב ד' נביאים נתנבאו באותו הפרק הושע ישעיה עמוס ומיכה. לא נקט מיכה בהדייהו אלא משום בימי יותם אחז יחזקיהו כדפרש"י:

פסילוס קטיע לישנא פי' קטוע ומוכרת בלשונו. ובזוהר סדר ויחי דמגמגם בלישנא פסילס קרי ליה:

למה נקרא שמו עמוס כו' וא"ת אם בני דורו היו מבזים אותו למה הכתוב יקראנו על שם מומו. וי"ל דבשבחו דבר הכתוב שאע"פ שהיו מבזים אותו לא נסוג אחור משליחות ה':

עמוס בלשונו כבד בלשונו כאילו עמסוהו משא על לשונו:

מעתה את מי אשלח כו' ואע"ג דמקמי האי קרא כתיבי כמה נבואות בישעיהו. הא שנינו בכילתא בשנת מות המלך עוזיהו זה הי' תחלת הפרשה ולמה נכתב כאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה:

גוי נתתי כו' ואיני כדאי כלומר אני מקבל עלי את הכל באהבה כמו שמספר בעצמו גוי נתתי למכים וגו' וכמו שנותן באהבה עזה. כי אעפ"כ התבונן שאינו כדאי להיות הולך בשליחות הזאת. כי כדאי לסבול לכל היסורים בכדי לקבל המחזה העליונה:

אהבת לצדק את בני היינו שרצה לזכותם ע"י שליחותו ולהשיבם בתשובה ושלא יעמדו בחובתם:

נביא מן נביא שלא היה בכתו לקבל הנבואה זולתי ע"י אצילת הרוח מן נביא אחר כי מהראוי יאצל גם על הבלתי ראוי עודנה. ואף שהי' אלישע גדול בנבואתו מישעיה כפי הנראה מפשטות הכתובים ומניסיו הגדולים עכ"ז בבחינתו הגדולה. לא היה בכחו לקבל כ"א ע"י רוח אליהו. אכן ישעיה בבחינתו לא היה מקבל מאחר כ"א מעצמו:

אבל את מפי הקב"ה מפרש שמן ששון הוא משל אל הנבואה. ומחביריך פי' יותר מחביריך (כלי פז):

רוח ה' אלהים עלי כו' פי' רוח ה' עלי ולא רוח נביא כמו יהושע ואלישע שנחה עליהם רוח רבם. והסיבה יען דנתי ישראל לכף זכות שחשבתי שמשח אותי לבשר ענוים ולא חשדתי אותם לרשעים חלילה ומתעתעים בנביאי ה' (כלי פז):

יען משה וגו' ולא עוד אלא שכל הנביאים מתנבאים כן הובא הנוסחא בנזה"ק:

ואת נחמות כפולות למד זה מדסמיך ליה מר ואהלות שהם שני מיני ריח רמז אל הנחמות כפולות. וזהו שאמר שמן ששון היינו נבואה יותר מחביריך שיהיו נבואותיך כפולות כמר ואהלות (כלי פז). והנחמה כפולה מורה על שהנביא בעת המחזה ראה הנחמות בהפלגה גדולה עד מאד שלכן אמר בלשון כפול שתתעורר העוז תמיד יותר ויותר וישישו עד מאד. ויתנחמו מאד. וזה מורה שהי' השגתו ונבואתו גדולה וראה הרבה נחמות והשיגן ונמצא כחו יפה מחביריו בתרתי. האחד בנבואות הנחמות שחביריו לא נבאו נחמות הרבה כמוהו. והשני בלשון הנבואה שהיתה כפולה והכפל מראה לחוזק הענין וכמו שכתבתי לעיל: