עץ יוסף על ויקרא רבה א:יא

אוה"ע יודעים כו' משום דבעי למימר מאי דתני ר' חייא שהקול היה נפסק וכו' מייתי נמי הא דריב"ל דהוא מהאי טעמא שע"י שלא היה הקול יוצא מאהל מועד לא היה נשמע לאה"ע וניצולו מבהלתם שהיו נבהלים תחלה כשהדבור היה בא לנביא והיותם שומעים. ולכן אילו ידעו שסבת זה היו בנין אוהל מועד היו מקיפין אותו אהליות וכו':

אהליות אהלים כמשמעו כדי שיעמוד בחוזק ויהיה לו סמוכים מפה ומפה:

וקסטריות פי' גזוזטראות:

קול הדבור כשהיה מדבר עם ישראל וכשהיה מדבר עם משה שהיה בקול גדול:

ונתרזים פי' הטילו רעי [ערוך] ואין הכוונה שהיו כולם שומעים הקול. כי זה אי אפשר. כי אם המתבודדים החפצים ומייגעים שיבוא עליהם ההתגלות. ולכן מסיים שהיתה הנבואה מצויה באוה"ע והם כשהיו שומעים היו נתרזים. והכוונה בכללה שהנבואה באה בביטול החוש עד שנופל תרדימה על הגוף ונשאר בשכלו לבד כידוע. וידוע עוד שמטבע השפע כשבאה בעולם לפעמים היא מאצלת אף לבלתי ראוים באמצעות איש הראוי כמ"ש ואצלתי מן הרוח. ויהיה זה אם רק מכינים ומתבודדים עצמן לזה. וא"כ אין זה מן הפלא שבעת שהיתה ההתגלות בישראל נאצל מהרוח ג"כ לאוה"ע אך לא היה בהם כח. כי נחלש גופם עד שאחזם רעדה ונתרזו ע"י זה כי כן טבע הרעדה שמביא לידי זה. והוא ג"כ היפך הטהרה כמ"ש ויתד תהיה וגו' ויצאת חוץ כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. אך אחר שהוקם המשכן נפסק עוד הקול. כי נתייחד רק מקום מוכן לזה:

מתוך פניקטיהם פי' היכליהם. שהדבור נכנס בבתיהם כדאמר בתנחומא:

אשר שמע כו' כמונו ויחי. ומפרש שכך אמרו מי הוא ששמע כמונו ועמד בבוריו. דודאי נתחלשו. ולכן אנו יראים שאם עוד נשמע הקול נמות מאחר שאין בריה יכולה לסובלו. ופירש ויחי לשון בריאות כמו ויחי מחליו:

דו פרצופים פי' בשני פנים. ור"ל שהקול היה נחלק לישראל ולאוה"ע לכל אחד לפי ענינו:

שומעים ומתים כלו' רבים ההם. או היו קרובים למיתה. ודייק מיתורא דאתה משמע אתה היתה שמיעתך משונה. ולהכי ה"פ מי כמוך ששמע ויחי כמוך. שאתה חיית ולא זולתך. ופי' ויחי כפשוטו. וגבי כי מי כל בשר מצי לתרץ דה"ק מכיון דאין מי ששמע וחי זולתינו שנעשה לנו נס א"כ אנו יראים פן נמות בפעם אחרת כשידבר עמנו דלאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא: