עץ יוסף על ויקרא רבה א:י

א"ר אלעזר כו' משום דק"ל דה"ל לומר ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר ה' אליו לאמר דבר אל בני ישראל וגו' שלא להפסיק בין וידבר אל לאמר כדרך הכתובים תמיד. גם קשה ליה קושית הספרי דכאן משמע שדיבר אתו מאהל מועד וכתוב אחר אומר ודברתי אתך מעל הכפורת וכן הקשה לקמן בבמ"ר סוף פ' י"ד. לכן מתרץ ר' אלעזר דמאהל מועד אינו דבק עם וידבר. אלא עם לאמר. שר"ל שמאהל מועד ואילך ניתנה תורה לאמר אמירה גמורה דהיינו הוראה. משא"כ עד השתא:

סייג לישראל לפי שאע"פ שלא היו יכולים לקיים המצות כתיקונן מפני שלא נתפרשו עדיין. מ"מ היו מיוחדים להיות לעם ה' ושומרי בריתו במה שקבלו כללות התורה ונבדלו מאוה"ע להכי קאמר סייג ניתנה כגדר שמקיפן ומבדילם. ועיין בענף:

משל לדיוטגמא כתב כתוב בו גזירת המלך על בני מדינתו. וצורך המשל הוא לומר שאע"פ שהיו קצת המצות נודעות לישראל תחלה כדכתיב והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו עכ"ז מאחר שלא נצטוו בהוראה עד אהל מועד לא היו נענשים דמצי משתמטי לומר לאו אדעתין. כגזירת המלך על בני מדינתו שאע"פ שהיא כתובה וחתומה ומסתמא ענינה מפורסם לבני המדינה עכ"ז אין מענישין על העובר עד שתתפרש להן בפרהסיא דאל"כ יאמרו לאו אדעתין:

בדימוסי' של מדינה פי' רחוב העיר. א"נ מקום המשפט [מעריך]:

זה סיני שהתורה נקראת אֵם כאומר כי אם לבינה תקרא ואז"ל אֵם:

הורתי כו' ישראל בהוראה דרש הורתי לשון הוראה: