עץ יוסף על שיר השירים רבה ה:טז:ב

בשלשה מקומות כו'. גם זה לראיה על חכו ממתקים שאף בשעת תוכחה מיתק הדברים בחיכו (רד"ל):

בשלשה מקומוה כו' לכו נא ונוכחה כו' שמעו הרים כו' וריב לה' עם כו'. משום דנוכחה משמע להוכיחם בחטאתם שיברר אותם בפניהם ותכלית זה להפרע מהם, דאם לא כן מאי טעמיה, והדר קאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ונמצא שמוותר על הראשונות כשעכשיו יאבו וישמעו, וא"כ תוכחה למה לי, וכן גבי שמעו הרים את ריב ה' קשה דבתר הכי אמר עמי מה עשיתי לך וכו' דאין בזה תוכחה אלא התנצלות ה' שלא הרע להם ושהטיבם וראוי להחזיק לו טובה, וכן גבי וריב לה' עם יהודה קשה בתריה בבטן עקב את אחיו כו' ומאי טעמיה לריב על זה, להכי בעי למימר דאין הכי נמי שהתוכחת היתה להפרע, ומפני ששמחו אומות העולם בה הפכה לטובה:

ושמחו כו'. וצריך לומר שהתוכחה היתה מפורסמת לכל, או שאמר ה' שרוצה להתווכח לפני האומות עם ישראל (יפה תואר). ועיין בויקרא רבה פרשה כ"ז (סימן ו):

זו תשובה. בתמיה, כלומר וכי זהו שהשיב ה' בויכוחו, וזו היא התוכחה שאמר להוכיח בהם:

להתפוגגה. פירש הערוך לעלוץ ולהשתעשע:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא שמעו הרים כו'. קשה כיון דחזו בפעם אחד שנהפכה לטובה איך שמחו באחרות. ואפשר למימר שהאומות שהיו בפעם השני היו דור אחר שלא ידעו בראשונה. עוד יש לומר דאף שפעמים נהפכה לטובה שוב שמחו שמא לא יהיה כן, דלאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (יפה תואר):

דחמאת כו'. כיון שראתה את הדיין שהיה יושב ודן באור ובזפת ובדינים קשים ובמקלות, כל אחד ואחד לפי דינו, אמרה אם אני מודיע סורחן וחטא של בני הזה לדיין זה הוא ממית אותו:

דאחסיל. דסיים:

איינוי בריך. הזה הוא בנך:

כד הוה במעיי כו'. כשהיה במעים שלי היה בועט ודורס ברגליו:

לאו דינא הוא. אין בזה דין ומשפט:

חלק לו כבוד. סיפיה דקרא וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת האלהים, ועיין במדבר רבה פ"י (סימן א):