עץ יוסף על שמות רבה ה:ט

הה"ד ירעם אל בקולו נפלאות. שהדיבור לאהרן לא היה במצרים. אלא דבור שנתייחד למשה במדין נחלק לדו פרצופין כדמסיק. ומביא סמוכים לזה מפסוק ירעם אל בקולו נפלאות שחלק הדבור לשני קולות למשה ולאהרן כדלקמן. ומתחלה מפרש אותו הפסוק בכל פירוש דמצי כדרך המדרש תמיד:

מהו ירעם. שאם כפשוטו שמיירי בקול המתחדש מרעם אין זה פלא אלא דבר טבעי. אלא במתן תורה מדבר:

בא עליהם מן הדרום כו'. ועשה הקב"ה זה להודיע שאינו מתקומם במקום אבל כבודו מלא עולם. ולכן ישמע קולו מכל הצדדים בשעת אחת:

שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (וגו'). ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. שפירושו שהקול בא מן השמים וג"כ מהאש שבארץ:

והחכמה מאין תמצא. לצחות הלשון נקט לישנא דקרא. אבל קרא גופיה לא מיירי בדברי ישראל:

שנאמר ה' מסיני בא וזרח. דמדכתיב וזרח דייק שבא מן המזרח. ומדכתיב אלוה מתימן יבא דייק שבא מן הדרום. ומכיון דאשכחן ב' אלה שמעינן נמי שכנגדם דמ"ש אלו רוחות משאר רוחות. ובספרי בפ' כנשר יעיר קנו משמע דה' מסיני בא ר"ל מג' רוחות ע"ש:

ואומר וכל העם רואים את הקולות. ס"ל שאין קולות אלו הנזכר לעיל ויהי קולות וברקים וענן כבד. אלא קול יוצא מפי הגבורה כשדיבר עמהם. והוזקקו לומר כן מדכתיב רואים דהול"ל שומעים. ולכן קאמר שזה קול אלהים יוצא באש ונחקק בלוח ועל זה יצדק לומר רואים:

אלא הקולות. וזה מפני שבא מכל הצדדים כדלעיל שאע"פ שהקול אחד היה מחמת שהיה נהפך לכל הצדדים קרי ליה קולות. ורבי יוחנן פליג ואמר שקולות רבים היו ממש לפי שהקול נחלק לשבעים לשון. והיינו דמסיים ומנין שהקול נחלק לקולות הרבה:

ונחלק לשבעים קולות. בתנחומא וכן לקמן פ' כ"ח גרסי' נחלק לז' קולות ומשבעה קולות לע' לשון ועמ"ש בתנחומא:

וכל אומה ואומה שומעת קול בלשונה. כי אז היתה עת רצון כי נפתחו שערי החכמה העליונה וירד השפע למטה ולהיות כי א' אומות היו בעולם וכל אחת היתה מיוחדת בעניינה ובכחותיה וטבעיה. וכפי כחותיה כן ירדה השפע עליה איש איש כפי תכונותיו המיוחדות וכפי קולו המורגל. אך לא היתה זאת בכחם לקבל. כי היו נזוקים בזה. כי כן טבע השכל העמוק לבלתי יודע. שמעביר גבול שכלו וישתומם בדעתו וינזק כמה שאמרו בן זומא הציץ ונפגע ובן עזאי הציץ ומת:

ונפשותיהם יוצאות. זה דרך גוזמא וכן מ"ש והורג לעכו"ם. וה"פ כי רעדה אחזתם וכאילו נפשותיהם יוצאות. אבל לישראל היה מוסיף בהם חיים ורפואה. וז"ש בסמוך ונותן חיים לישראל. שהיה נותן להם חיים מחודשים:

אתה היית שומע קולו וחיית. מסיפיה דקרא דכתיב מדבר מתוך האש כמוני ויחי וע"ז אמר אתה היית כו' ועיין ויק"ר פ"א:

בא וראה היאך הקול יוצא כו'. זה סייעתא לדרשת הקולות קולות הרבה וירעם אל בקולו נפלאות דלעיל. כי גם הקול שיוצא לישראל היה לכל אחד כפי כחו שיוכל לסבול. כי חלושי הכח היו מרעידים לקול הגדול שהקול הנבואיי היה צריך להיות בענין נורא ומפחיד בכל מה שאפשר לכל אחד לסבול כדי שיוגדל בעיניהם וכמ"ש לעיל פ"ג אם יגלה עליו בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה:

וכה"א קול ה' בכח. דבמתן תורה מיירי המזמור ההוא כדאי' במכילתא:

ואף נשים מעוברות לפי כחן. י"ל דמביא זה לראיה שפירש קול ה' בכח בכח כל אחד ואחד שהרי בהכרח לנשים המעוברות צריך קול נמוך שהקול החזק יפילן. וא"כ ע"כ לומר שה' יתן בקולו לכל אחד כראוי לו [יפ"ת]. והא דכתיב קול ה' בכח תיבת בכח לא קאי אכח של הקב"ה. אלא אכח בן אדם שהיה לו כח לסבול. והרי חשב ז' חלוקות זקנים. בחורים. קטנים. יונקים. נשים. ומשה לפי כחו. והם ו'. וקול אחד לעכו"ם הרי ז' קולות משום דז' פעמים נאמר קול ה' במזמור הבו לה' בני אלים הנאמר על התורה:

הבחורים כו' והזקנים כו'. ולא הזכיר כאן נערים וקטנים כי מאכלם שוה לבחורים כל שיצאו מכלל יונקים. ולא הזכיר המעוברות אע"פ שצריכות מיני רכיכין דבכלל חולים הם:

שנא' וטעמו כצפיחת בדבש. כלומר דכיון דקשי קראי אהדדי מוקמינן חד בזקנים ואידך בבחורים כו':

והיה טעמו כטעם לשד כו'. דרש תיבת לשד ע"ש שדים כדפרש"י בשם רבותינו:

מר כגד. כצ"ל ופי' שזרע הגד כשהוא רענן הוא מר. או פירושו מר כגידין הללו:

ג' קולות הולכות מסוף העולם ועד סופו והבריות ביניהם ואינם שומעים. ופרש"י ביומא פ"ק שקולן הולך דרך שביל שאינו נשמע לבריות. והטעם כדי שלא יערבב העולם בקולות. וכה"ג נמי מפרש בת"כ גבי משה דכתיב ויקרא אל משה הקול היה הולך ומגיע לאזניו של משה דרך שביל וכל ישראל לא שומעים. וע"ז אמר כאן והבריות ביניהם ואינם שומעים:

היום. היינו גלגל חמה. ולפי שבאורו מציאות היום קרי ליה יום והשמש נקרא כוכב הגדול:

אמר ר' יהודה כו'. בב"ר פ"ו סי' י"ב איתא אמר רבי יודא את סבור שהוא שף ברקיע ואינו אלא כמסר הזה שהוא נוסר בעץ שהוא שף ר"ל שהוא מתגלגל על שטח הרקיע ואינו אלא שנכנס בגוף הרקיע וחותך אותו בהלוכו בתוכו כמסר הסר בעץ:

הגשמים. אין הכוונה על הגשמים בעצמתם כי אם על השר הממונה עליהם. וכמו שפירש"י ביומא גבי רדיא:

עשרים אמה ויש שלשים. לכאורה זה סותר למ"ש בפ' ב' דב"ב מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמות משמע ששרשיהם יורדין עד כ"ה אמה [ת"נ]:

ויש חמשים. זה חרוב ושקמה דתנן שם ובחרוב ושקמה מרחיקין חמשים אמה:

אלא שלשה טפחים. בשמעתין דערוגה בשבת מוכח שהיא חטה ונקראת אילן למ"ד אותו עץ שאכל ממנו אדם חטה היה:

טורף. פי' שוטף:

אלא זה תהום העליון כו'. שלכל כח טבעי מיוחד כח עליוני הפועל ההשתנות הזאת ודבר זה הוא מחקר דרך למתבוננים:

הוי ירעם אל בקולו נפלאות. דהתם בירידת גשמים קמיירי כמ"ד לעיל בר"ר פ' כ"ו כל אורה שנאמר באליהוא אינה אלא בירידת גשמים. וקרי קול קריאת התהומות קולו כי השי"ת סבת הכל. וקאמר נפלאות על היות הבריות בינתיים ואינן שומעות. וז"ש עושה גדולות ולא נדע כלו' שאין אנו מרגישים באותה שעה בדבר:

והנפש וכו'. ואינן שומעין הוי ירעם אל בקולו נפלאות. וקרי ליה קולו כי בגזירתו תפרד מהגוף ויתחדש הקול ההוא. ואע"פ שאין עסק הכתובים בענין הנפש י"ל דאגב אורחיה כייל נמי קול הנפש באומרו נפלאות בל"ר:

נחלק הדבור לשני קולות. שהל"ל צא לקראת משה ע"ד צא נא לקראת אחז לכן אמר שזה הוא הדבור שנאמר למשה לך שוב למצרים ומפני משה הצרך לומר לך אע"פ שאינו מדוקדק כלפי אהרן [יפ"ת]. ועיין מ"ש לעיל ריש סי' ט':

ואהרן שומע לך לקראת משה. שאע"פ ששני המאמרים אינם שוים. זה היה מנפלאות ה' שהדבור האחד יתחלק לב'. ובכלל הפליאה ג"כ שמשה ישמע הדבור הא' ואהרן ישמע המאמר הב'. וע"ז אמר הוי ירעם אל בקולו נפלאות שהוא פלא אחר בקול ה' זולת הפלאים הנזכר ובתנחומא גרס הכא ומי שהיו באמצע לא היו שומעים כלום הוי ירעם אל בקולו נפלאות והכוונה בזה כי מזולת היות הפלא השתנות הקול למשה ולאהרן היה ג"כ בכלל הפלא שהאמצעים שהיו בין מדין למצרים לא שמעו בו [יפ"ת]: