עץ יוסף על שמות רבה ד:ב

ד"א וילך משה הה"ד בכל עת כו'. שמרוב אהבה וכבוד שאהב יתרו למשה הוצרך לנהוג בו כבוד וליטול ממנו רשות:

זה יתרו שקבל למשה כו'. שלא תימא שיתרו לא האכילו אלא בשכרו שדלה צאנו וכמ"ש בחזית פסוק סמכוני. אלא לא עשה יתרו רק לכונת מצוה לקבל הבורח. ולכן לא פסקה מביתו מצוה זו:

זה יתרו שקבל למשה. ופי' אוהב הרע שאהב למשה וקראו רע דמכיון דיתרו נעשה לו רע ממילא נמי משה רע של יתרו:

שקבל בתוך ביתו גואל כו' עמד כו'. שהכל הולך לכוונה אחת שלהיות יתרו אוהב ישראל שעל כן ברח מעצת פרעה כדלעיל פ"א ולכן קבל הגואל שעמד להושיע המוכה מיד המצרי כשברח מפני השונא הרודה בישראל לכן עמד מזרעו מי שקבל השונא הבורח מהגואל להרגו כדי לסייע בגאולת ישראל:

לכך נעשו בנו אחים כו'. נקט בניו בלשון אחים ויתרו בלשן רע. משום דבניו היו עושים יותר מיתרו. דהוא לא עשה אלא שקירב לו את הגואל ויעל אשת חבר הקני מסרה נפשה ביותר להרוג את סיסרא שונא ישראל [ת"נ]. וה"פ דקרא ואת עצרת ישראל נולד מאוהב הרע:

מפני שקבלני יתרו. היינו שעם היותו בורח מפרעה לא חש יתרו וקבלו. ופתיחת ביתו היינו מה שהאכילו מלחמו. והזכיר פתיחה לפי שאע"פ שעכשיו נהיה משה רועה צאנו והוא מהנהו ליתרו יותר. מ"מ בתחלה היה יתרו המקדים ופותח הפתח. קודם שההנאו. ואף ע"ג שמשה הקדים לבנות יתרו שהושיען וגם דלה דלה להן. כפי ענותנותו חשב כי בעבור זה לא היה חייב לו לפתוח פתח ולקבלו. כי חוב מוטל עליו להציל עשוק:

ואני עמו כבן. לפי שהוא חתנו והוה ליה כבן ע"ד ואבי ראה גם ראה:

נפשו חייב לו. כלו' חייב למסור נפשו עליו. ואמר משה כן שאע"פ שמסתכן ליענש בהפצרו בשליחות ה' מ"מ חייב לעשות כן לכבוד יתרו. וראיה לדבר מביא המדרש שכן אתה מוצא באליהו כו'. ומסירת נפשו היינו מה שהטיח דברים ואמר הרעות להמית את בנה. ואע"פ שבתחנונים בא וכמ"ש ויקרא אל ה' וגו' מ"מ הכניס בתפלתו דברים קשים אלו ג"כ. וז"ש התחיל מתחנן ואומר הגם כו'. כלו' שהיה כאן דברי תחנונים וגם קשות כלפי מעלה ולא עוד. דאין זה בלבד דחייב למסור נפשו אלא שחייב בכבדו יותר מאביו ואמו. והטעם בזה משום דאביו ואמו זנין אותו מצד הטבע. דטבע מוטבע באב ואם לרחם על הבן. משא"כ האכסנאי שהוא זר ועכ"ז מכניסו בביתו וזן אותו. הוא דבר גדול אין כמוהו:

כמה דתימא ויהי נא פי שנים ברוחך. ומכיון דאליהו החיה אחד יש לו להחיות שנים וכדאמר בפ"ק דחולין:

קבלני יתרו. ונהג בי כבוד. וזה המחייב למסור נפשו עליו כענין אליהו ואלישע:

איני הולך אלא ברשותו. ס"ל כהא דאמר בפירקין שהוא פטור מהשבועה שבעל השבועה התירו. ורק מפני כבודו שחייב לו לבד לא רצה ללכת בלי רשותו: