עץ יוסף על שמות רבה ב:ה

הה"ד אני ישנה. מייתי אסמכתא מהאי קרא דדרשינן תמתי מה התאומים הללו כו' כך עמו אנכי בצרה:

מן המצות. מחמת טרדת הפרנסה. מ"מ הלב שלם עם ה' וחפץ לעשותן:

ולבי ער לעשותן. פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי תמתי בסיני. כצ"ל:

תמתי בסיני שנתממו עמי כו'. שכן גדר התמים שאין בו רעיון מאומה. ועושה הדבר המצווה אף שלא ידע סבתה. ולכן אמרו נעשה. ונשמע אח"כ סבתה וטעמיה:

מה התומים הללו. דרש תמתי כמו תאומתי:

חבירו מרגיש. היינו כשהן עדיין בבטן. עוד י"ל שכוונתם על הנולדים תאומים יחד צמודים ודבוקים העור והבשר שלהם צלע לצלע. וכמו שהובא במעשה טוביה. והם שמרגישים כל אחד מה שמרגיש חברו. וכן דבוקנו בו יתב' דיבוק עצמי. כל רגע:

אינם קוראים אלא להקב"ה. והוא מענין רישי' דכתיב יקראני ואענהו:

אינם קוראים אלא להקב"ה. ולא קוראים למלאכים. אלא יקראו לה' ממש:

ואומר בכל צרתם לו צער. אפירושא קמא דעמו אנכי בצרה קאי:

זה מיכאל. מכיון דמיד נגלית השכינה כדכתיב ויקרא אליו אלהים וכ"מ שמיכאל נראה השכינה שם כדבסמוך. ור' חנינא מצי סבר שפעמים תגלה השכינה ע"י גבריאל. ומה שהזקיקו לומר זה גבריאל משום דהוא שר של אש. ומכיון דנגלה בלבת אש היינו גבריאל. ור"י ס"ל דלבת אש היינו אור השכינה ולא כמין אש ממש:

שם רבינו. שר"י הארוך לא היה פורש ממנו וכיון שרואין את ר' יוסי הארוך מסתמא שבא עם רבינו רק שהוא צנוע ואינו נראה. אף כאן משום שמיכאל תמיד עם השכינה וכיון שנראה וודאי שגם השכינה כאן והוא לא ראה אלא את המלאך כי לא הכין דעתו לנבואה. וכאשר כיוון לבו וסר לראות נתגלה עליו מראה השכינה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה:

מהו אליו. לו ה"ל למימר. אלא מלמד כו' וכדפרש"י וידבר ה' אליו למעוטי אהרן. מדלא כתיב לו:

בלבת אש ללבבו. מדלא קאמר בלהבת נדרש מלשון לבבתיני. ובדרך הפשט ג"כ פי' הראב"ע מלשון לב כי כן מצינו מה אמולה לבתך. ופי' ללבבו לחזק לבו:

ויראה אותן אשות ולא יירא מהם. כאשר היתה לישראל כאומר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק:

משני חלקים של סנה. וזה היה להגדיל הפלא כי מלבד מה שאיננו אוכל הפליא שלא היה בוער בכולו. וזו היא עיקר תמיהתו כאומר מדוע לא יבער הסנה:

מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה. דמסתמא בהר יש כמה אילנות שאל כו' מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה כו'. כתב בנחל קדומים (שמות ב' י"ג) וז"ל מפי הרב המובהק הישיש כמהר"ר ברוך דאני ז"ל שמעתי ביאור זה המדרש. דכל מקום שאומר שאל ההוא נכרי סימנא מילתא שאותו הנכרי שרוצה לשאול היה דעתו לומר שח"ו יש שתי רשויות. וידוע מאחז"ל דאמר נעשה אדם ללמד ענוה והרוצה לטעות יטעה. וזה כוונת הנכרי מ"ט נגלה בסנה להורות ענוה. כלומר ואמאי הוצרך לזה. הא כבר נודע ענוה מנעשה אדם. אלא ודאי מהכא נילף מינה ענוה. ונעשה אדם כפשוטו. והשיבו אילו מתוך חרוב או מתוך שקמה היה נגלה למשה. שהם גבוהים משאר אילנות. כך היית שואלני. ר"ל היית יכול לשאול מעין דוגמא לשאלתך שיש שתי רשויות. שהיית יכול לשואלני כיון דגלה על אילנות גבוהות ש"מ שאין ה' חפץ בענוה. וא"כ נעשה אדם אינו משום ענוה כי אין דרכו בענוה כיון שנגלה על אילן גבוה ולא על נמוך. ומסתמא נעשה אדם כפשוטו שיש ב' רשויות ח"ו. אלא אעפ"כ להוציאך חלק אי אפשר כו' וא"כ הוא לימוד אחר ולעולם נעשה אדם משום ענוה:

כך היית שואלני. וא"ת המדרש דלעיל נותן טעם למה מן הקוצים על שם עמו אנכי בצרה. והכוונה מה הגידה לנו התורה בזה באיזו אילן נתגלה לו ומאי נפקותא איכא בזה. אבל האי נכרי שאל על המעשה מה ראה הקב"ה כו'. ולפי ששאל על המעשה לכן אמר לו אילו מתוך חרוב או שקמה כו' [ת"נ]:

כך היית שואלני. ולכן אין צריך לתת טעם דהמעשה כך היה. מ"מ שלא להוציאך חלק בלי שום טעם א"א. מחמת שאתה תפסת לקושיא גדולה וחזקה. שיש לתת טעם לדבר להראות שאין מקום פנוי בלא שכינה כו' אלא שלא ניתן רשות לעין לראות:

אפילו סנה. שהוא מקום צר ושפל:

בלבת אש בתחלה לא ירד כו'. דבתחלה כתיב בלבת אש מתוך הסנה ולבסוף כתיב ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ולא הזכיר בלבת אש. לכן אמר בתחלה לא ירד אלא מלאך אחד שהיה ממוצע בין משה להקב"ה כמו הלב שהוא באמצע הגוף:

היו ישראל שפלים וירודים במצרים. ר"ל שהיו באים לתכלית השפלות עד שאין למטה מהם לכך הוצרך הקב"ה למהר ולקרב את הקץ. לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם. שנאמר וארד להצילו מיד מצרים. שתרגומו ואיתגליתי. ופירושו מה שנגלה על ההר באש:

קשה מכל האילנות. מזיק ומצער שהוא קוצים:

כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום. מצד ישראל שלא היו ראויין לגאולה ולצאת משם בשלום מצד מיעוט זכיותם ורוב עונות אלמלא שהקב"ה עזרם ביד חזקה ובזרוע נטויה:

היו חוזרין וכובשין אותם בבנין. פי' אחרי שהיו מתים בנהר מוציאים אותם וכובשים אותם בבנין. עוד יש לפרש שאם לא היו משלימין מנין הלבנים היו נוטלים בניהם הנולדים להם קודם הגזירה ומשקען וכובשין אותם בבנין:

משל לא' שנטל מקל כו' וז"ש כי ידעתי את מכאוביו. פי' שגם אני מרגיש בצערן. ועל כן השרה שכינתו בסנה משום עמו אנכי בצרה:

עושין אותו גדר לגנה. שלא יהיו בוקעים בו וישחיתוהו. כן ישראל גדר לעולם שאינו מתקיים אלא בזכותן כדאיתא בב"ר פ' ל"ג הצדיקים נכבשים על הפורעניות שלא יצא כו':

מה הסנה הזה גדל על כל מים כו'. ר"ל כשם שהמים מגדלים את הסנה כך ישראל נתגדלו ע"י מים התורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים:

קוצין ועושה ורדין. כי טובתו רבה שהוא מריח יותר מכל עץ. וכן רעתו רבה שיש בו קוצים. כך ישראל מטבעם אם הם טובים הם טובים מאד. וההיפך רע ומכאיב מאד. כי כח זריזותם כל אחד או לתכלית הטוב או להפכו ח"ו:

כשאדם מכניס ידו לתוכו אינו מרגיש. לפי שקוצים כולן כפופין למטה. אבל כשמבקש להוציא הקוצין תופסין ידו ואין מניחין להוציאה וידו מסתרטת:

כך כשירדו ישראל כו'. במדרש אבכיר פירש הנמשל שהמצרים קבלו בתחלה לישראל בסבר פנים יפות וכשבקשו לצאת לא הניחום. ולפ"ז הסנה משל למצרים והיד והעוף הוא ישראל ואברהם:

כך כשירד אברהם כו'. טעם רמז הענין של אברהם כאן לומר כמקרה הזה יקרה למצרים עם ישראל שאע"פ שכשציערו לישראל היה כישן ה' ולא פקד עליהם ולכן לא הרגישה בהם בריה. מ"מ בצאתן ידין בהם כדי רשעתם. כי מה שאירע לאברהם ככל זה אירע לבניו כדאי' בב"ר פ"מ:

עלה אחת. בחד קינא:

הדס עושה שלש. כלו' היותר מרובה בעלים ההדס שנקרא עץ עבות ואפ"ה אינו עושה אלא שלשה. אבל הסנה כולו ה' עלין:

אלא בזכות כו'. שלא היה בידם מעשים טובים להגאל בהם כדלעיל פ"א. ולא פליגא הא אמאי דקאמר התם למען שמו. דהא והא גרמי:

שיחיה ק"כ שנה. וכמו שהסנה בוער באש ואינו אוכל כך לא ייבש חומו הטבעי עד ק"כ שנה. ולא יתקרב מיתתו בעבור טורח צבור ולא יתיירא מלקבל עליו טורח הצבור:

מעלה לולבין. לבת אש דריש ליה לשון לולבין וכן נמצא בערוך ערך לולב האוכל כו' ולולבי גפנים כו' פי' לולבין הפרחים שעולין בשורש האילן וי"א לב האילן עכ"ל:

ושורפת ואינה אוכלת. פי' שדולקת בעצמה אע"פ שאינה נאחזת בדבר אחר כאומרו והנה הסנה בוער באש וגו' ר"ל אע"פ שהאש בערה בסנה לא נחסר מהסנה כלום כי האש לא היה נתפס בו כלל ומאליו היה בוער בו. משא"כ האש של מטה שאינו דולק ושורף כי אם אחר שנתפס ונאחז בעצים:

והיא שחורה. פי' שאינה אדומה ממש אלא נוטה לשחרות כלהב הפנימי שבלהבת אש של מטה:

שמא יהיו המצרים מכלין את ישראל. ואע"פ שעכשיו שולחו לגאלם מכיון דבתוך זמן שהוא הולך ובא תכבד העבודה עליהם עד שאמר למה הרעות לעם הזה כו'. היה אפשר שיחשוב משה שיכלום המצרים ולא יגאלו:

ולא היה מבקש ליבטל. כי חשב שהדבור מאיזה אדם ולא הבין מדעתו שהיה ענין אלהים ולכן לא רצה ליבטל ממלאכתו רעיית הצאן שנמצא עושה מלאכתו רמיה:

הראה לו אותו דבר. חדש ומשונה מן הטבע כדי שיהפוך פניו כו':

שכן אתה מוצא בתחלה וירא כו'. כצ"ל בתחלה וירא מלאך ה' אליו ולא הלך משה וכיון שראה אותה דבר נפלא מאד ביטל ממלאכתו וכו'. ור"ל דהכתוב מדבר משני עניינים. א' וירא מלאך ה' בלבת אש. ב' והנה הסנה בוער באש ואיננו אוכל. ומדאמר אחר זה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע כו'. דייק ממלת הזה שבא למעט ענין הראשון שהוא מראות המלאך שאותה לא סר לראות כלל מפני ביטול מלאכתו ורק לראות דבר חדוש ונפלא כזה אז סר לראות: