עץ יוסף על שמות רבה ב:ו

ה' פסיעות. דורש הה"א שבמלת אסורה שרומז לה' פסיעות של ההסרה. ובתנחומא גרס ג' פסיעות וע"ש מ"ש והיפ"ת גרס גם כאן שלש פסיעות:

שנא' וירא ה' כי סר לראות. דממלת לראות משמע דאין ההסרה רק הפיכת הפנים הנהוגה להבטה בעלמא:

כיון שהביט בו הקב"ה. נראה לי לגרוס כיון שהביט בו אמר הקב"ה כו'. והאי כיון שהביט קאי אמשה שסר לראות. וכן אי' בתנחומא רשב"ל אמר לא פסע אלא לצווארו עקם א"ל הקב"ה נצטערת לראות חייך כדאי אתה שאגלה עליך מיד ויקרא אליו ה' וכו'. ור"ל כיון שהביט בו רק בהבטה ולא הציץ בו ולא הלך אל המראה הזה מתוך נאמנות גדול שלא לבטל. לכך אמר נאה זה לראות את ישראל. וכן הוא הפירוש בתנחומא הנ"ל:

אמר ר' יצחק מהו כו'. מפרש מלת סר מלשון עצבון רוח. וחזר על משה שהיה סר וזעף לראות בצערן של ישראל:

מיד ויקרא כו'. ודבר אליו שיקבל עליו להיות רועה ישראל:

יש בו פסיק. בין תיבה לתיבה עומד מקל להפסיק:

וקורא פלוני פלוני. מבלי הבדלה והפסק בנתים מרוב צערו. וכן כביכול ה' מצטער בצער ישראל והיה ממהר לקרוא למשה שישא משאם ויגאלם:

עם כל הנביאים הפסיק כו'. כי רוח הקודש ששורה על הנביאים אינה שורה אלא במשקל. יש שמתנבא ספר אחד ויש שנים כדאיתא בויק"ר פ' ט"ו. ולכן הפסיק הדבור מהם. אבל משה רבינו היה ה' מדבר עמו עד יום מותו:

לשון חבה לשון זירוז. כפל השם הוא לשון חבה שע"י שחביב הוא לו מעלהו על שפתו פעמים. גם כן הוא לשון זירוז כי כשיקרא האדם במהירות למהר להזדרז בדבר יכפל שמו בקריאה התכופה. וע' בב"ר פ' נ"ו. ובמד"ר פ' י"ד. ואגד"ש פ"ט:

אבל אברהם. שלמד כל התורה כדאי' בב"ר פ' מ"ד ובתנחומא ריש סדר לך לך:

שלמד יותר ממני. לפי שאברהם למד מעצמו. ויצחק קבל מאברהם ועוד הוסיף מדיליה [ת"נ]. והיפ"ת פי' שלמד יותר ממני היינו פלפול וטעמי הדברים:

ששימש יותר ממני. כדאמר בב"ר פ' ס"ח כל י"ד שנה שהיה בבית עבר לא שכב וגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה. ודקדק בלשונו לומר יותר ממני דיצחק נמי שימש את שם ועבר כדאי' לעיל בב"ר וישב אברהם אל נעריו ויצחק היכן היה ר"ב בש"ר דתמן שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה לכך אמר ששימש יותר שהוא היה אצלם עד בן פ"ד שנה וכמו שכתבתי לעיל:

שלמדה מפי הקב"ה. ואינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד. אבל האבות קבלו תורה מקבלת שם ועבר:

הוא בשני עולמות. בעוה"ז ובעוה"ב. ועי' בב"ר פ"ל:

הנני לכהונה כו'. שלפי שהנני לשון זימון כדפרש"י. פירשו בזה שהתקין עצמו לעבודת שמים במאד מאד. ולפי שהעבודה המופלגת היא כהונה גדולה אשר בה טורח גדול. וכן המלכות להנהיג הצבור אשר בו טורח מרובה לכך אמר שבמאמר הנני רמז לשני עבודות גדולות אלו. או י"ל דנלמד מדאמר הקב"ה אל תקרב הלום לכהונה ומלכות ש"מ דהוא ביקש ואמר הנני לכהונה ולמלכות:

בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים. שמה שאמר הנני לכהונה ומלכות לאו על עצמו. כי מזה לא נדחה אלא על בניו הוא שהיה מבקש. וזהו שלא ניתן לו. וזהו שאמר כלו' ולא יהיו בניך מקריבים. הוא הוספת איזה מעיין שפירש כן על מלות אל תקרב מלשון הקרבת קרבנות ולא לשון הגשה כפשוטו אבל בב"ר פ' נ"ה גריס א"ל אל תקרב הלום ואין קרב אלא כהונה שנאמר והזר הקרב יומת. וזה מוכרח שהוא לשון הקרבת קרבן כי על ההגשה בלבד אין חיוב מיחה כלל:

שכבר מתוקנת. מששת ימי בראשית והא דאי' לקמן פ"ג ויחר אף ה' במשה. שניטלה כהונה מן משה וניתנה לאהרן כו' והכא אמר דכבר בסנה נטילה ממנו הכהונה. הכוונה דמתחילה היה משה ראוי לכהונה ואל תקרב הלום לכהונה היינו שבניו לא יקריבו אבל הוא יקריב כל ימי חייו. ובחרון אף ניטלה ממנו ג"כ. ולא שימש אלא ז' ימי מילואים:

אעפ"כ. ר"ל אף שלא זכה שימשך מלכותו וכהונתו לזרעו מ"מ זכה בעצמו לשתיהן:

דכתיב ויהי בישורון מלך. וס"ל דקאי על משה. ודלא כמ"ד שהוא הקב"ה:

כ"מ שהשכינה נגלית כו'. ולא מפני שהמקום מצד עצמו היה מקודש ולא קאמר אדמת קודש אלא מפני השכינה אשר בי עכשיו. והביא ראייה מיהושע שהר ביריחו היה ואינו מקום קדוש אלא לפי שעה מפני שהשכינה נגלית שם. ומ"ש וכן הכהנים כו'. כלו' והשתא טעמא דכהנים אינו מפני קדושת המקום בעממו אלא מפני ששם השכינה נגלית: