עץ יוסף על שמות רבה ב:ד

ד"א ומשה היה רועה כל מי כו'. דמה היה חסר אם היה כתוב ומשה רועה את צאן יתרו. וקאמר דאצטריך למימר שהיה מתוקן לכך מתחלת ברייתו:

האדם היה מתוקנת כו'. ר"ל לא שאילולא חטא אדה"ר היה חי. אלא מתחלת הבריאה היתה המיתה מתוקנת. ומה שנגזרה בחטא אדם עלילה היתה. ועיין בב"ר פ"ט:

מתוקנת היתה המיתה לבא לעולם. ר"ל שמתחלה רצה הקב"ה לגזור מיתה על כל באי עולם מפני שטובה לשלמות האדם בין מצד הרשעים המכעיסים תמיד שאילולא המות לא היה להם תקומה. ועתה ע"י המות ישבת גאון רשעתם ויוסרו בחטאתם. ואם מצד הצדיקים שיזכו להצלחת העוה"ב במיתה. אך מחמת שלכאורה המות הוא רע לכן המתין הקב"ה עד שחטא אדה"ר למען יכירו הכל שראוי המות לבא:

והנחש היה ערום שהיה מתוקן לפורעניות. ר"ל שמתחלה רצה ה' לברא אותו כמו שהיה בסופו כדי שלא יוכל לחטא. אלא שהמתין הקב"ה עד שחטא כדי שיכירו שראוי לכך:

בנח כו' מתוקן לגאולה. ובב"ר פ"ל אי' מתוקן לנס. ופי' שהיה הגון לעשות לו נס. וכן יוסף היה מתוקן לפרנסה ולא לצורך השעה שלא היה טוב ממנו. וכן משה מתוקן לגאול ולא לצורך השעה שלא נמצא טוב ממנו. וכן מרדכי ולא לצורך השעה הוא שנעשה ההצלה על ידו שלא היה בדורו טוב ממנו:

למה היה רודף למדבר. שאחר המדבר משמע שהיה להוט ורודף תמיד אחר המדבר אף בעת שלא היה עם הצאן דאל"כ מאי אחר:

לפי שראה. ברוח הקודש:

שישראל נתעלו מן המדבר. ולכך היה המדבר חביב עליו ורודף אחריו תמיד:

מי זאת עולה מן המדבר. שדרשו בשה"ש שם ובתנחומא כאן עילויה מן המדבר שמפרש עולה לשון מעלה:

ומלכות. שהיה משה מלך שנא' ויהי בישורון מלך וגו':

אמר הקב"ה כו'. דרש וינהג את הצאן שרמז לישראל הנקראים צאן [כדכתיב ואתנה צאני] אחר זכותו של המדבר זה אברהם שדבר עמו הקב"ה בין הבתרים. ובא להורות שכשם שעיקר השעבוד בא בשביל אברהם שאמר במה אדע וגו'. כן עיקר גאולתם היתה בזכותו:

שנא' ומדברך נאוה. הרי שלשון מדבר נופל על הדבור:

ואמר ר' לוי. אמר ר' לוי כצ"ל בלא וי"ו [ת"נ]:

סימן זה לך כו'. שהקב"ה רמז לו בהנהגת הצאן למדבר שינהג את ישראל למדבר ועד פה יבא ולא יותר וממדבר הוא עתיד להחזירן. כי בקבוץ גליות יתקבצו אל המדבר מקום קבורת משה כדכתיב הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים וגו'. וע' בדברים רבה פ"ב:

שצפה שהוא עתיד להחריב. ויהיה רמז וינהג את הצאן אחר המדבר שיכניס ישראל לארץ ישראל [כי משה הוא משיח כמ"ש בזוהר] לאחר שיחריב חיל גוג כמדבר:

בישרו שישראל הקרויין צאן ימותו במדבר. ר"ל שהבשורה היתה שרק הגדולים הנקראים צאן ימותו במדבר. אבל בניהם שהם הקטנים בערכם שנקראו גדיים יכנסו לארץ. והיינו דמייתי מצאי לך בעקבי הצאן שקרי לאבות צאן. ויהיה רמז אחר המדבר ולא יותר משום שימותו במדבר:

אמר לו הקב"ה הגידה כצ"ל. וכן הוא בדפוסים ישנים:

כמה חיות כו'. כדאי' בחזית בארוכה ע"ש:

ריכוכין. הם מיני לחמניות רכוכין בשמן. והמעריך כתב בס' כתיבת יד גרסי' ריקוחין. וכן עיקר. כי לפי שהמעוברות נפשן קצה בלחם ומואסות התבשילין הן צריכות מרקחות עכ"ל:

השיבו הקב"ה אם לא תדעי כו'. כלו' עיקר התשובה היא מה שאתה שואלני על המניקות והמעוברות שבהן ועיקר דאגתך על הבנים ולא על האבות. ואדרבה היפך הוא כי האבות ימותו. והגדיים אלו הבנים יכנסו לארץ ישראל. כמ"ש וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה הם ירשו את הארץ. וז"ש לו אם לא תדעי לך. אם לא שמת אל לבך אל הנרמז. סופך לידע. ודריש מלת תדעי כאילו היא כתובה ב' פעמים אם לא תדעי תדעי. ר"ל אם לא תדעי עכשיו תדעי לבסוף:

צאי לך בעקבי הצאן כלו' הצאן והגדיים אתה רועה והאבות ימותו במדבר. כצ"ל. ור"ל דמדכתיב צאן וגדיים שמעינן שירעו האבות שהם הצאן והבנים שהם כגדיים. ומדאמר בעקבי הצאן משמע שימותו במדבר כי הוא יראה סופם. ומדכתיב על משכנות הרועים משמע שלא ירעם אלא בארץ סיחון ועוג. וקורא לארצם משכנות הרועים כי ארצם היתה ארץ מרעה ומשכנות רועים [יד"מ]:

שלא תכנס משם והלאה. דייק על משכנות הרועים ותו לא. דאל"כ מאי אתא לאשמועינן:

הרי אלהים הר בשן הר גבנונים. פסוק הוא תהלים ס"ח. וכאן כתיב הר האלהים חורבה. וחורב הוא סיני כמ"ש [דברים ד'] יום אשר עמדת וגו' בחורב:

ששם קבלו כו'. ואע"פ שעדיין לא קבלו אין קושיא שבעת כתיבת התורה כבר היתה הקבלה. או שנקרא ע"ש העתיד. וע' במדב"ר פ"א דורש שמות אלו בטעמים אחרים. וע' שבת פרק ר"ע. ולקמן סוף פ' נ"א חושב רק שלשה. שאין חושב שם כי אם הכתובים בתורה ולא שבתהלים:

בשיניו. קרי ביה הר בשן הבי"ת לשימוש:

נקי כגבינה. הוא הטעם שאמר שם במדב"ר פ"א שפסל כל ההרים. והיינו שלא היה עליו עכו"ם. כמו הגבינה שנתמצה ממנה כל הפסולת שבחלב:

ומ"ש נקיים מכל מום. הוא טעם ב' לשם גבנונים. והיינו שנקרא כן ע"ש ישראל שקבלו התורה מעליו ונתרפאו כל הבעלי מומין שבאותו המעמד:

רשות להרוג בחרב. וה"ה סקילה ושארי מיתות. כי שם נאמרו העונשים מי חייב מיתה כגון מות יומת הרוצח. מות יומת הנואפת. ואע"פ שלא נענשו על התורה עד שנשנית באהל מועד כדלקמן בויק"ר פ"א. מכיון דתחלת מאמר העונשין היה בסיני נתיחסו אליו:

איפופסין. פי' גזר דין שלהם על שלא רצו לקבלה:

מחורב יחרבו. כפל לשון דריש:

ירדה שנאה. על שלא רצו לקבלה: