עץ יוסף על שמות רבה טז:ד

ובאלוהיהם עשה ה' שפטים. היינו מה שישחטו את הצאן שהוא אלהיהן של מצרים:

הה"ד פלס ומאזני משפט. דריש וקחו וקהו לשון קהו שנים כדלעיל ששלם להם הקב"ה מכמ"ד וכדמסיים אתם זינקתם את בני בבשר כו' ולהכי מביא פלס ומאזני משפט:

ובא אצל הקב"ה. כדכתיב ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד וכן ובבוא משה אל מועד לדבר אתו:

שנאמר וישב משה לשפוט את העם. וסיפא דעניינא כי יבא אלי העם וגו' ושפטתי. וה"ל לטרוח לחזור בכל המחנה ולא עשה כן:

יבא אצלי לאהל מועד לשמוע הדיבור. ואף שמצינו גם במשה בסנה שירד הקב"ה אצלו ודבר עמו. מ"מ הוזקק משה לסור לראות מראות הסנה. אבל בשמואל עמד הקב"ה עליו מיד:

אני הולך ומדבר עמו. ואף כשהיה הדבור הראשון לשמואל עדיין לא היה שופט. מ"מ לטובה דן הקב"ה את האדם ע"ש העתיד:

שהציל ג' נפשות. למה שהודה במעשה תמר:

היו משועבדים ישראל פ"ו שנה. כצ"ל. והיינו עיקר השעבוד משנולדה מרים שנקראת מרים ע"ש המירור כמ"ש וימררו את חייהם. ועיין לעיל פ"א סי' י"ז:

ותופס איל או צבי כו'. נלמד מובכל עבודתם בשדה דקאי אצידות חיות שישראל צדו להם חיות השדה ולא נתנו להם לאכול מצדתם שצדו בשדה:

שהיו אוכלים לחמם בלא בשר. והזכרתם זה בתלונותם לומר שטוב היה להם למות במצרים שאף שהיו תאוים לבשר מ"מ היו שבעים בלחם. משא"כ עכשיו שמתים ברעב. שנא' שם למה הוצאתם וגו' להמית ברעב. ועיין מ"ש בבמדב"ר פ"ד סי' ג':

זינקתם. הוא ענין קילוח. והוא הריר היוצא מפי מי שרואה מי שאוכל ותאב ושיניו קהות כההוא עובדא דכתובות. והוא על דרך שאמרו חבית שתחת הזינוק [מעריך]: