עץ יוסף על שמות רבה טו:כב

הה"ד עשה ירח למועדים. ובהמשך הדרוש יבואר דדריש לכם שישראל מונין ללבנה ולהכי מייתי מ"ש דוד עשה ירח למועדים. ומשום דלא תימא דחדא מינייהו נקט דוד וה"ה דהירח נעשה ג"כ לענינים אחרים. לה"ק כמה מעשים סתם משה ובא דוד ופירשו הילכך צ"ל שדבריו בדקדוק הן:

אנו מוצאין מעשה בראשית משברא שמים וארץ ברא האור. פי' לכאורה אנו מבינים כן מסדר הכתובים ובא דוד ופרשו שאחר שברא האור ברא שמים וארץ. וא"כ ע"כ פירוש הכתובים של תורה כרבי יהודה דאמר לעיל בראשית פ"ג האור נברא תחילה משל למלך כו' ופסוק ויאמר אלהים יהי אור מחובר למקרא שלפניו והארץ היתה תוהו ובוהו שהוא היה קודם בריאת שמים ואז ויאמר אלהים יהי אור קודם שברא השמים:

שנאמר עוטה אור כשלמה. והיינו אור שנזכר ביום ראשון:

שלשה בריות קדמו כו'. איידי דאמר שהאור היה קודם שנבראו השמים אמר ג"כ מאין נולד האור:

קדמו את העולם. פי' קודם שהיה העולם מתוקן כמו שהוא עכשיו נבראו ג' אלו שהן היסודות שמהן נבנה העולם השפל. ואע"פ שהיסודות ד' לא הזכיר כאן רק ג'. כי המים בכללן יסוד העפר שהיא מעורב בהם. ובמאמר יקוו המים נבדלו המים לצד אחד שזהו ותראה היבשה. וז"ש כאן המים הרו וילדו אפילה דהיינו יסוד העפר שהוא חשך:

והאש. בב"ר פ' י"א אי' שתחלת ברייתה במוצאי שבת היתה. כי אש דהכא היסודי. והתם מיירי באור דידן:

הרוח הרה וילדה חכמה. חכמה כולל ג"כ דעה ובינה שהרי כתב לקמן שברא הקב"ה את העולם בחכמה בתבונה ובדעת האמור בבצלאל [ת"נ]:

ובשש בריות אלו העולם מתנהג. כי בלא דברים אלו א"א לעולם להתקיים. בלא רוח שכבר אחז"ל הכל ברוח. ובלא אש ומים ג"כ א"א. ואור וחשך הם מדת יום ולילה. וחכמה היא ג"כ קיום העולם כמו שאחז"ל דעת קנית מה חסרת כו': [ת"נ]

לפיכך דוד אמר ברכי נפשי. ששם נתחברו כל אלו השלשה. עוטה אור הרי אור. המקרה במים הרי מים. המהלך על כנפי רוח הרי רוח:

אדם רואה עמוד נאה אומר ברוך המקום שברא המחצב שנחצב ממנו ברוך המקום שחצבו ובראו בדבור. כצ"ל [יפ"ת]:

מלך ב"ו צר איקונין כו'. בא לפרש ה' אלוה גדלת מאד:

איקונין. דיוקנין צורה ודמות בלשון יוני. תרגום המסלאים בפז דמתילין איקוניהון לדהבא [מוסף הערוך]:

העולם קטן. פי' שהעולם ומלואו הוא בדמיון הטבלא וכביכול צורתו של הקב"ה עליו חקוקה. כי ע"י מציאות הדברים הנבראים בעולם השפל הוא מופת חותך למציאת הש"י. ע"ד מלא כל הארץ כבודו. כמו שיהיה צורת המלך באיקונין החקוקה בטבלא. ואמר שאיקונין שלו גדול מהעולם. כי לא יכול כל העולם הוראת כל כבודו. שלפי כבודו היה ראוי שיהיה העולם בבלתי תכלית כמו שהוא כבודו בב"ח. וה"ז כאילו הטבלא הנושאת האיקונין (שהאיקונין) גדולה ממנה. וזהו שאמר המדרש העולם קטן והוא גדול [יפ"ת]:

שנא' כי ביה ה' צור עולמים. מפרש ליה צייר העולמים. ומדקאמר שביה שהוא חצי השם לבד צייר בית עולמים. נראה שציור כל כבודו שיורה עליו כל השם גדולה מהשני עולמים:

משעטף את האור. משהעטיפו ביסודות. חזר והשלים מלאכת העולם:

ב"ו משבונה את הבית. הוא פי' על נוטה שמים כיריעה. וה"פ שנטה שמים מיד קודם בריאת ארץ והדר כתיב יסד ארץ על מכוניה. ואתי כמ"ד בב"ר שהשמים נבראו תחלה.

ואמר שמשמתח מעזיבה בנה העליה. ופי' משברא מעזיבה העליונה שעל העליה והוא משל לעולמות עליונים שעל השמים. ובתנחומא הגי' משמתח הכסא כלו' שע"ג השמים ממעל. בנה העליה היינו השמים התחתון. וז"ש נוטה שמים כיריעה כמו שאחז"ל בפרק אין דורשין שרקיע ראשון נקרא וילון שאינו אלא כיריעה ואין משמש כלום:

מעזיבה. היינו העפר שעל העליה:

העמיד אותן על אויר העולם על בלימה. והיינו הגלגל שהוא סובב על מרכז הארץ ותלוי באויר:

על בלי מה. שתי תיבות הם כלו' על לא דבר ופסוק הוא באיוב כ"ו:

התקין מרכבותיו עננים. קאי אפסוק השם עבים רכבו:

האסטיס. בלשון יוני מושב [מוסף הערוך]. ור"ל נשיאת העננים הם על סערה. וקא אפסוק המהלך על כנפי רוח:

גזוזטראות. הם חתיכות לוחות וקרשים וזיזין שאדם מוציא מכותלי ביתו לר"ה או מכותלי ספינה למים:

אלא רכסים של מים. רכס ענין חיזוק כמו וירכסו את החשן. ור"ל שחיזק עליותיו במים [ערוך]. או רכסיס הוא לשון גבה כמו והרכסיס לבקעה. פי' בגובה של מים [יפ"ת]:

סרגלא. הוא עמוד התוך הנושא כל המשא [מת"כ]. ומוסף הערוך כתב לפי הענין פי' עגלה וקרון של משא:

דרך של שקיעה. ששוקעין בתוכה כשדורכין עליו:

סטרטיוטין. פי' בלשון יוני אנשי המלחמה [מוסף הערוך]:

קסדה. בלשון רומיי מין כובעין של אנשי המלחמה:

שריון. פנצי"ר בלע"ז:

שנאמר עושה מלאכיו רוחות. שה' עושה שליחותו ע"י הרוח והאש ולזה נקראו מלאכיו ומשרתיו. שכל כח מן הכחות המפוזרות בעולם נקרא מלאך. ומפרש נמי קרא על המלאכים ממש. ופירושו שהן נהפכין פעמים לרוחות ואש כדלעיל בב"ר פ' כ"א. ומפרש נמי אש לוהט על גיהנם. וז"ש משברא רקיע ברא מלאכים ביום השני ובו ביום ברא גיהנם [יפ"ת]:

ברא מלאכים ביום שני. כדי שלא יאמרו שותף היה להקב"ה במעשה בראשית:

שאין כתוב בו כי טוב. שאין לומר טוב ביום שנברא בו רע. ואע"פ שהוא טוב לייסר האנשים. מ"מ כיון שמצד עצמו רע הוא לא יאמר בו כי טוב:

כגון ב"ו שהוא קונה כו'. שלא יקשה דהא כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. לכן אמר שגם זה טוב שהוא צורך להעולם להיישיר האנשים אל הטובה. כב"ו המכין אספתין והוא סייף לייסר עבדיו. ומ"מ לא נאמר בו כי טוב מפני אינו טוב בעצמו:

איספקולא. גז"ד למיתה:

ומנין שנברא גיהנם ביום שני. אע"ג שכבר למד אותה מכי טוב. י"ל דאי לאו כי ערוך מאתמול ה"א שאין בו כי טוב מפני שלא נגמר בו מלאכת המים כדאיתא בב"ר:

תפתה. הגיהנם נקרא תפתה ע"ש שכל המתפתה אחר יצרו נופל בו:

יכול לומר בו אתמול. ולא שלשום כי העולם לא היה נברא אלא ביום שלפניו:

ואותה שעה. בתנחומא הגירסא ועשה אחד ערום ואחד לבוש. פי' שתחלה עשה התהום ערום כמ"ש (איוב כ״ו:ו׳). ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון וכאן אמר תהום כלבוש כסותו. והכריע שתחלה היה ערום והארץ מכוסה במים ואח"כ אמר יקוו מים לגלות הארץ וכסה התהום הוא מי תהום רבה במים שעל הארץ:

בעט באוקינוס והרגו. הכוונה על עצירת המים והוצאת הרוח המעורב בתוכן. שעי"ז יתמעט כמותן. כענבים הדרוכים שיצא היין מתוכם ויתמעט כמותן. ויכנה הוצאת הרוח בהריגה כי נפש כל בשר תלוי ברוח. ובהוצאתו יהרג. וייחד ענין זה באוקיינוס כי מימיו יותר עבים וכבדים. ויתילד מהם עב וערפל חשוך מאד.

וז"ש שהם בוכין. דרך משל אל היות שם ענן וערפל כדרך הבוכים באבל והולכים קדורנית. והוא מה שיתרפא לעתיד.

ומ"ש כיון שראו שאר המים כו'. הוא דרך מליצה. והכוונה שבהתמעט כמות המים שבאוקיינוס. נקוו במקום הכמות הנעדר המים שבשאר מקומות עד שנראתה היבשה. כאילו בורחים לצעקת אוקיינוס פן יקרם כמוהו. ולפי שעם התמעטות מי אוקיינוס אין הטבע מחייב שיקוו שם המים דרך הגרה לפי שאוקיינוס גבוה מכל העולם. לכן אמר שאף שהיו בורחים במאמר יקוו המים לא נקוו מיד לאוקיינוס אלא היו עולים ויורדים בקעות שהיו שפלות מקו אוקיינוס עד שהשגחתו יתברך דחפן לאוקיינוס בגזרתו:

לכך נקרא אוקיינוס ים המות. לא ידענו באיזה מקום נקרא ים אוקיינוס ים המות. אבל מצינו שים המלח נקרא כן בכל הלשונות:

ברחו חבריהם כמו חמר ב"ו כו'. הלשון משובש. וכך צ"ל והיו לפניו ב' עבדים הכה את האחרונים והראשונים רצים ובורחין [רד"ל]:

בסילקי. בלשון יוני היכל מלת ובית גדול מוכן לקהלת דיינים ושרים [מוסף הערוך]:

פיטרון. בלשון יוני ורומיי אבן חלמיש [מוסף הערוך]. והא"א גורס תיטרון. ומפרש שהוא מקום ששוחקים בחיות או בבני אדם:

סטרו מסטר. פי' המת"כ והיפ"ת הכהו האדון להעבד מכת לחי. ותמוה כי על מה ולמה יכהו האדון אם רק סתם אמר לו בשוק. והעבד נצטרך לבקשו אנה ואנה. ואפשר פירוש סטרו מסטר ר"ל האדון מצא להעבד שהוא רץ ומצדד לכמה צדדים להמתינו שם. כי צד בעברי מתורגם סטר. ומלת סטרו מעטר מוסב על העבד. ומ"ש לקמן סטרן הקב"ה מסטר. הוא ט"ס וצ"ל מצאן הקב"ה סטרון מיסטר. ר"ל שראה הקב"ה שהמים מצדדין לכל צדדי העולם אנה יהיו נקווים וכמו במשל העבד כדלעיל ועיין בידי משה:

אפרכות. פי' בל"י שר העיר ופי' אפרכיא ממשלת מדינה. וגם נקראת כן המדינה עצמה [מוסף הערוך]:

שנא' לויתן זה יצרת. זה זה יליף:

גבול שמת בל יעבורון כגון ב"ו כו'. החול שהוא גבול לים כמו מסגר לבהמה. שמדרכה לצאת לרעות בתבואה. כן המים מטבעה לכסות הארץ. וז"ש בל ישובון לכסות הארץ:

והשביעו שלא יצא מהחול. דכתיב בל יעבורון בל ישובון. וב"פ לאו הוא שבועה כדאי' במס' שבועות [ת"נ]:

כגון ב"ו שיש לו עקלים כו'. שמשה"כ בין הרים יהלכון הוא כנותן טעם למה מי המעיינות שעולים מהתהום אינן מלוחים כמי הים. ואמר שהן מזדככים ע"י שאיבתן מן הארץ כמו הזיתים שנעצרים ע"י העקלים (פי' קישורים וחשוקים שקושרין בו בית הבד). ונשאר הפסולת למטה והשמן הצלול זב מבינתיים וכן ע"י ההרים הכבושים על התהום. כשהמים נובעין אין יוצא מביניהם אלא חלק הזך. והעפריות שממנו המליחה נשאר למטה:

שלש מאות וששים וחמש חלונות. הם כמנין ימות החמה שהם שס"ה ימים. וע' בירוש' פרק ב' דר"ה. ובפדר"א פ"ז וע' ביפ"ת:

שאין הלבנה נכנסת כו'. נלמד מדכתיב שמש ידע מבואו שפירושו השמש ידע מבוא כל החלונות ולא הלבנה [ת"נ]:

כגון אפרכוס ודוכוס כו'. שלכן נקרא השמש מאור גדול לפי שמהלכת י"א יום יותר:

דונטיבה. בלשון רומיי מתנות שמחלק שר צבא לחיילות בעת צאתם נגד אויביהם:

לכך השמש נקרא גדול. כלומר כמו שהוא גדל בעצמו כן ניתנה לו מעלה זו שיקרא ג"כ גדול בי"א יום שלו שהלך יותר מהלבנה:

לכך ברא. כלו' למה באמת ברא הלבנה קטנה מהחמה שמתמעט ומתרבה:

שיהיו ישראל מרבים וממעטין כלבנה. פי' שגורעין ומוסיפין כפי ענין הלבנה. ולכן אין רע לה ללבנה מאחר שזה לתקנות המועדים:

שכל השנה מונה לחמה כו'. שכתוב בלבנה למועדים לומר דוקא למועדים ולא לשנים כי לכל השנה מונין לחמה. שלכל החשבונות מונין לשנות עולם דהיינו שנות החמה. וכן של בני אדם וידיעת קץ חייהם מונין כמה שנה ראה השמש ולא לחדשי הלבנה:

וכל הימך. וכל הימנך כו':

ופי' עשה ירח למועדים. ומ"ש שמש ידע מבואו לומר דמ"מ אין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה כדלעיל בב"ר פ"ו:

נטלנו חדש של לבנה. כלו' מאז קבלנו למנות לחדש לבנה והיינו לענין מועדות ומשם ידענו שלצורך זה נבראת. והיינו החדש הזה: