עץ יוסף על שמות רבה א:לו

למען שמו בעבור הברית. כצ"ל [יפ"ת] ורצה לומר למען שמו בעבור קדושת שמו לבלתי החל לעיני מצרים. וגם בעבור הברית שכרת לאבות וברית אבות לבנים זכר אע"פ שאינם ראויין. וס"ל שוידע אלהים כולל שניהם. כי אלהים ר"ל שם האלהים. וגם ר"ל הברית שכתוב בו ויזכור אלהים את בריתו. והביא ראיה לענין הברית מויזכור אלהים את בריתו. ולענין שמו ממ"ש יחזקאל ואעש למען שמי:

ד"א וירא אלהים כו'. שראה שהן עתידין להמרות על ים סוף כו' וידע כו' זה אלי. שהראיה הוא הבטה על תחילת הדבר והידיעה על סוף הדבר. והנה בתחלה כשראו את המצרים צעקו ופחדו ולא בטחו בה'. עד שהשיגו באחרית רוה"ק עד שהכירו אמיתת ה' ואמרו זה אלי כמאחז"ל שכל אחד היה מראה באצבע זה אלי. והענין בכללו כי היו טובים בעצמותם אך רעים במקרה. ולעת יתעוררו לטוב אז יתחזקו בזה עד שיגיעו למעלה גדולה ורמה מאד וזהו שאמר שאע"פ שיראה שימרו על ים סוף. ידע מה שעתידים לומר זה אלי ואנוהו. וזה יכפר בעד זה:

ראה שעתידין לומר אלה כו' להקדים כו'. שהמעשים הטובים לבד יוחסו לידיעה שכלית ע"ד כי יודע ה' דרך צדיקים. אבל הרעים רחוקים מאתו יתברך ולא יאמר בהם רק לשון ראיה לרמז שלא נעלמו מעיניו לבד [יפ"ת]:

ורבנן אמרי וירא אלהים שעשו תשובה כו'. שענין הראיה הוא הדבר הנראה בחוש. והידיעה הוא מצד הכרה בדבר שאינו נראה לחוש. וזהו מכונה ע"ד הדוגמא אצלו יתב' שעל העושים תשובה בפועל מכונה ראייה. ועל המהרהרים בלב הבלתי נראה לעין נופל רק הידיעה:

דכתיב התאנה חנטה פגיה. דישראל נמשלו לתאנים כדאי' בב"ר פ' מ"ו. וקמפרש פגיה על הרשעים שהם כפגים ונותנים טעם לפגם. ופי' חנטה שלבלבו התשובה. והגפנים סמדר הם הבינונים שהם כסמדר שמוכנים לבשול. נתנו ריח התשובה [יפ"ת]:

שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע. לפי שלא היו עושין תשובה. אלא היו מהרהרים בתשובה:

ואע"פ שעשו תשובה כו'. והא ראיה שלא תלה הכתוב אלא בזכות אבות שנאמר ויזכור את בריתו וגו':

שהשפילו עצמן לעשות תשובה. שעיקר התשובה הוא ההכנעה לפני ה' בלב נשבר:

ויקח משה חצי הדם. וסיפיה דקרא וישם באגנות (ואגנות הוא כלי שמקבלין בו הדם) ואגנות וסף דהכא חדא מילתא היא [ת"נ]:

שאברהם גדול לגרים. פי' שהיה ראש לגרים המקרבים עצמם תחת כנפי השכינה. וישראל במצרים שעשו תשובה ג"כ קירבו עצמם תחת כנפי השכינה [ת"נ]:

פרישות שביניהם. זו פרישות דרך ארץ כדאי' בהאגדה. ובת"נ פי' שראה צדיקים ופרושים שביניהם:

ידע שקרב הזמן. אבל ישראל לא ידעו פשט מאמרו של ד' מאות שנה. והקב"ה ידע שאין זה אלא מלידת יצחק:

ידע שקרב הזמן. שזהו בחינת הידיעה שיודע ומתבונן שעתה מתחיל העת:

ונגלה על משה להודיעו. דרש וידע שהודיעו למשה כמ"ש [תהלים ק"ג] יודיע דרכיו למשה. ור"ל שהודיעו שקרב קץ הגאולה [ת"נ]:

כשהיה רועה. כלו' כשהיה בשדה והיה מתבודד בינו לבין עצמו. שאז נקל לחול עליו הנבואה. ולכן כתיב אח"כ ומשה היה רועה ואז וירא אליו ה':