עץ יוסף על שמות רבה א:יב

ד' גזירות גזר כו'. היינו אחד וימררו את חייהם ובכלל זה מה שלא היו ישנים בבתיהם והיו ישנים על הארץ. ב' אם בן הוא והמיתן אותו. ג' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כדלקמן בפ' כ"ו. ד' מפרש לקמן פ"ה ויצו פרעה ביום ההוא לא תאספון לתת תבן לעם וגו'. וע' בקה"ר פסוק עיר קטנה [יפ"ת]. אבל בעל מת"כ מונה הד' גזירות בפרשה ה'. עבודת פרך. והשלכת בנים ליאור. ושחיטת הבנים. ולקושש קש:

והיו ישנים על הארץ. והודיענו זה שגם זה היה למעטן מפ"ו:

דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות כו'. בחזית פסוק מדלג על ההרים אמר בזכות אבות ואמהות נתקרב הקץ. ולקמן בויק"ר פ' ל"ב בזכות ד' דברים נגאלו שלא שינו את שמם כו'. ושם פ"ג אי' י"א בזכות יעקב וי"א בזכות אמהות וי"א בזכות שבט לוי וי"א בזכות נשים כשרות. ובדברים רבה פ"ב אמר מתוך ה' דברים נגאלו כו' ע"ש:

בשכר נשים צדקניות כו'. שאע"פ שיעד ה' לפרותם כאומרו ואח"כ יצאו ברכוש גדול היינו לסוף ת' שנה. אבל בזכות שנתחדש דלג על הקץ כי לא היו במצרים אלא ר"י שנה [יפ"ת]. ומביא דרש זה לכאן. אגב דמייתי שהיתה כוונת פרעה להפריש איש מאשתו שלא יפרו וירבו. מייתי ג"כ מה שעשו נשים צדקניות והפרו ובטלו את מחשבות פרעה הרשע:

הקב"ה מזמן להם דגים קטנים. נלמד מפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם [ת"נ]:

דגים קטנים. שמפרין ומרבין כל גופו של אדם כדאיתא בפרק אין מעמידין. וג"כ מעוררים התאוה ומרבים הזרע:

אצל בעליהם. בשדה:

ושופתות. כשמושיבין הסור על גבי כירה קרי ליה שפיתה [רש"י]:

אחת של חמין. לרחוץ רגלי בעליהן בשדה. ועוד לחממם מצינתם שהיו ישנים על הארץ כדלעיל:

בין שפתים. בין הכירה ששופתים בו הקדרות ושוכבות עמהם על הארץ ואינן חוששות:

שנאמר כנפי יונה. ויונה היינו ישראל ע"ד יונתי תמתי:

תחת התפוח עוררתיך. סיפא דקרא שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך. ופרש"י עוררתיך לצאת ממעי אמך. חבלתך לשון חבלי יולדה:

שולח מלאך משמי מרום. לפי שאמותיהם לא יכלו לפרנסם מעוני ומרוב עבודה. וכ"ש בזמן גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו:

ומנקה אותם ומשפר. פרש"י כמו שעושים לתינוקות ליישב אבריהם ולתקנם שניתקין מצער הלידה:

שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו'. לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי. פרש"י לא כרת שרך לא היה לך מילדת לחתוך טבור הולד. למשעי להחליק בשר כמו חלקת צואריו ת"א שעיעות:

עגולין. פרש"י כעין ככר עגול:

וחורשים על גביהם. שאף שראו זה הנס הנפלא חשבו המצרים שאין זה רק מעשה כישוף כמו שחשבו בהעשר מכות:

באים עדרים עדרים. ולא יפחדו מהמצריים שיהרגום. כי לא יעשה כן אלא בשדה לא במקום רואים כי יש שופטים בארץ. ואפילו גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לא היתה בפירוש כמ"ש הרמב"ן [יפ"ת]:

שנאמר ותבואי. פרש"י תבואי לבית אמך:

אל תקרי בעדי עדיים. שהרי אין עליהם עדי ממש וכדקאמר ואת ערום ועריה:

הם הכירוהו. פרש"י שראו שכינתו כבר. זה אלי. שראיתי כבר: