עץ יוסף על איכה רבה ד:ג

מעשה שהיה כו'. הביא המעשה הזה לומר שזה אירע לו לפי שמיהר ללכת שאילו לא הלך עד שיתקרא שנית. אולי בעל הסעודה היה מפרש למי היה קורא ולא טעה בן ביתו לקרא זה במקום זה. ואם כן יפה היו נוהגים שלא ללכת בקריאה הראשונה. כדי להיות מתייקרים ולא יהיו מתביישים. כמו שאירע לזה שהלך מיד:

רחמי. אוהבי:

ואייתי ליה בר קמצא וכו'. וכתב רש"י קמצא ובר קמצא כך שם שני יהודים. והמהרש"א כתב אפשר שזה היה אב ובנו. וטעה השליח ביניהם. וגם בר קמצא דאתא אף שידע שהוא שונאו מכל מקום היה סבר אחרי שאביו אוהבו ודאי מבקש אהבתו. ולעשות שלום עמו בזה שהוא מזמינו עכ"ל. וכן משמע לקמן גם כן שהיה בנו:

עאל. נכנס:

ביני אריסטייא. בין האורחים המזומנים לאריסטו. וסעודה של יום בלשון יוני אריסטון. וסעודה של ערב דיפנון (ערוך):

א"ל את כו'. א"ל בעל הבית לבר קמצא הלא אתה שונאי איך טעית לומר שאני מזמין אותך ואתה יושב בביתי. קום וצא לך מן ביתי. וא"נ אל תביישני ואני אתן לך דמי סעודתי מה שאני סועד. א"ל אל תהא מיסב כלל. א"ל אל תביישני אני אשב ולא אוכל כלום. וכדי בזיון בזה כמו שדרשו בפסוק עבדי יאכלו ואתם תרעבו:

דמי כל הדין כו'. דמי כל הסעודה הזאת:

והיתה ספק כו' ולא מיחה. והא דבאמת לא מיחה משום שלא רצה לנהוג שררה ולמחוייה בבעל הבית וזהו שסיים המדרש ענותנותו של ר"ז שרפה כו':

נפיק ליה כו'. בר קמצא יצא לחוץ. ואמר בלבו אלו המסובין יושבים בשלוה ומתיאשים מן הפורעניות שאינם מתיראים משום אדם. אני אלך ואלשין עליהם:

איכול קורציהון. כינוי הוא לרכילות ומלשינות לא תלך רכיל מתורגם לא תיכול קורצין. ובעל עין יעקב כתב שלקיים דבריהם אוכלים החנפים לעגי מעוג:

אילין קרבניא דאת משלח כו'. דקי"ל איש איש לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל [רש"י]:

אינון אכלין להון. לפי שהם בריאים או שלא יהיה השלטון זוכה שקרבנו יקרב לגבי המזבח:

בחילופייהו. במקומם:

נזף ביה כו'. גער בו בנזיפה ולא האמין לו. הלך אצלו שוב פעם אחרת:

איפרכו. שלטון עבדך וגם קרבנות ואתה תדע שאיני משקר. משבאו בדרך ישן איפרכו בלילה ועמד הוא בר קמצא כו':

בסתר. במקום שאינו ניכר לאפרכוס רק לכהנים שהיו בקיאים בבדיקתן שלא יטעון האפרכוס שמפני מומן לא הקריבום. ובפ' הניזקין קאמר שעשה המום בשפה העליונה או בדוקין שבעין דלדידהו לא הוי מומא להקריב לגבוה בבמה דידהו אלא מחוסר אבר:

אוחרנין. הקריב אחרים תחתיהם כדי לקיים מצות המלך אבל לא גלה זה אל האפרכוס שמחמת מום לא קרב אותם. משום שלא היה מאמין לו שזה מום:

שלח ואמר כו'. שלח אותו אפרכוס ואמר למלכא כו' אותו דבר שאמר לך היהודי אמת הוא:

הדא כו'. זהו שהבריות אומרים למשל בפיהם בין כו' כלומר בין טעות שנפל בין קמצא כו' שלא דקדק השליח היטיב:

חסר אבר. ולפ"ז היקרים פי' שלמים. ע"ד יקר רוח איש תבונה דהיינו שלם ברוחו. ולא קאמר שלא היה בהם חסר ובעל מום כי זה רחוק שלא יקרה כזה ע"י חולי או מכה אבל שמטבעם לא נמצא בם מום אפשר וקרוב: