עץ יוסף על איכה רבה ד:יח

שייפן ברומיהון. מגביהות קומתן בזקיפה. ושייפן לשון שפוי כובע שהוא לשון גובה. ומה שמהלכות בגסות הרוח נמי מגבהו דריש ליה דתרווייהו ענין גאות. ובויקרא רבה גרס שייפין כרומחין ופי' זקופות כרומח ישר שאין בו כפיפות:

בקולרית אדומה. פי' כחול אדום ודומה לא' ממיני דם ומפסיק הדמע (ערוך) אבל המוסף כתב קילורית בלשון יוני מין אדמה לבנה הבאה מאי סמיא ונקראת בלשון משנה סם. ומתערבת ברפואות לעינים. וכך צ"ל כאן קילורית אדמה. וזה פי' מסקרות עינים כי בלשון יוני סקירא מין אדמה לבנה עכ"ל:

כדי שתראה טפה על גביהן. והוא מ"ש רש"י פ' במה אשה שתראה צפה על ראש חרבתה והוא נוי לה. ונשואות היו. לפיכך מספר בגנותן. וטפוף כמו על דאטפת אטפוך:

קרקוסין. סנדלים גבוהים שבלשון יון קורין לזנב קריקוס היינו קצה הדבר. וכן מנעול הוא על הרגלים שהם קצה האדם (מאור עינים):

צורת דרקון. צורת נחש. ואסור משום עכו"ם כדאיתא במסכת עכו"ם ודרש תעכסנה לשון עכנא. ודרקון היינו עכנא:

זפק. תרגום מוראתו בנוצתה זפקיה באוכליה:

אפרסמון. מלה זו ארמית נעתקה מלשון יוני אופו בלסמון. והוא צרי. ואילן שלו קטף שמו. והוא שמן טוב שיש לו ריח (ערוך):

והיה ירמיה. בויק"ר גרסי' ישעיה:

דוכסא. דוכוס בלשון רומי שר צבא (מוסף הערוך):

בקרונין. במרכבה שלו:

נדע דמאן יהא קיימא כו'. פי' נדעה ונראה דברי מי יקום או שלנו או שלו. ר"ל של הקב"ה:

אפרכוס. בלשון יוני שר הפרשים [מוסף הערוך]. איסטרטוליס. בלשון יוני נגיד המלחמה [מוסף הערוך]:

ולא קיימא דידי. בתמיה וכי שלי לא יתקיים ושלהם יתקיים:

הלקה אותן בצרעת. והא דתלי לה בקדקד אפשר מפני שהוא מקום יותר מוכן להעלות חטטין או ר"ל מקדקד עד רגל:

המד"א ולשאת ולספחת. הא דנקט ספחת טפי משאת משום דספחת אינו שם נגע אלא תולדה דשאת ובהרת. כדאיתא בריש שבועות וכייל ב' המינים:

עשאן שפחות. ופי' ושפח לשון שפחה. וענין הקדקד לפ"ז דרך משל אל החשובות שבהן שהן כראש וקדקד לאחרות. והיינו שלא נחמדו כמחשבתן אדרבה כבשום לשפחות משועבדות כשפחות הפחותות:

ושפע. שהשפיע דמן. ומ"מ דריש נמי לשון משפחה. והיינו כדי לשמור זרע קודש דקאמר. וקדקד לשון ראשית וחשיבות. וה"ק כדי להפריש חשיבות ויחס משפחות בנות ציון פתהן יערה:

שאין העכו"ם בדלין מהצרעת. וכ"ש מן הכנים. ולכן לא הלקן בצרעת ולא בכנים לר' איסי. אבל ר"א סבר דע"י צרעת נמאסו. ור"י סבר ע"י כנים נמאסו. ולדידהו משום צרעת וכנים נאמר סורו טמא קראו למו:

סירון סירון. הוא לשון סרחון ומיאוס. כמו תבנא סריא. ותבאש היאור מתרגמינן וסרי נהרא:

לא גלו ישראל עד שנאצו. דרש נצו כמו נאצו. ונעו ענין גלות כמו נע ונד:

בעלי מצות. דריש נצו ענין מצות ומריבות כמו וינצו במחנה. והיינו שחולקים על הקב"ה לעשות הפך רצונו להכעיסו טפי כענין פשענו ומרינו דלעיל: