עץ יוסף על איכה רבה ג:ו

מעשה בבנו של ר"ח וכו'. הכוונה בהבאת מעשה זה לכאן לפרש ויגרס בחצץ שיני דומיא דאחר ימלא פיהו חצץ דקאמר עלה דבמיתה מיירי שמתו במיתה משונה ע"י אויבי' שמלאו פיהם חצץ לבזויינהו כמו שאירע לבנו של ר"ח ודלא כההיא דאמר לעיל בפסוק בכה תבכה דמיירי במה שהיו לשין עיסתן בגומא וצרורות נדבקות בה. כי אין בזה תרעומות על ה' שהרי הזהירם והם פשעו בעצמן [יפ"ע]:

בכליבא. פי' כד"א ככלוב מלא עוף והוא מלא נקבים ובקעים מכל צד והנתון מפנים נראה מבחוץ מכל הצדדים:

ולא הניחן. שכשם שנפרעין מן המתים כך נפרעים מן הספדנים כשאומרים עליהם מה שאין בהם כדאיתא בסוף ברכות:

פתח ואמר. כדי להצדיק את הדין. או לבזוייה כי היכי דתהוי ליה כפרה. כגון חזקיה שגירר עצמות אביו במטה של חבלים:

ולא שמעתי בקול כו' הכוונה. בזה שהגיעהו הרעה לג' סבות. האחד על שלא שת לבו לשמוע תורה ומוסר מאביו עם היותו עוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים כדאיתא בפ"ק דמסכת עכו"ם. וע"ז אמר אביו ולא שמעתי כו' שלבלתי שמעו אליו אירע לו מה שלא אירע לשום אחד מקהל ישראל. וזה אמר בתוך קהל ועדה. והשני לסכלותו בדרך ארץ כי לא שמר סוד חביריו שגלה את סודן. וה"ל לאסוקי אדעתיה שינקמו ממנו. וע"ז אמרה אמו כעס לאביו בן כסיל. והשלישי מפני חטאו להיות מלסטם את הבריות וע"ז אמרו אחותו ערב לאיש לחם שקר. דהיינו הגזלה ולזה נדון שמלא פיהו חצץ אשר ערב לו אכילת הגזל:

תנן כל שהו כו'. ברייתא בתענית דף למ"ד:

מסעודת ט"ב. דהיינו סעודה המפסקת בה:

וכל שאינו מסעודת ט"ב. היינו שאינו מפסיק בה. או כלומר כגון סעודה המפסיק בה בתענית צבור:

מותר לאכול בשר כו'. ולא קאמר נמי שמותר לרחוץ. משמע דלרחוץ אסור כת"ק דברייתא שם עי"ש:

רב מן דהוה כו'. פי' רב אכל כל המאכלים כרצונו. והדר טבל פתו באפר ואוכל ואומר שזו היא סעודת ט"ב. אבל מה שאכל תחילה לא היה מסעודת ט"ב. ולכן היה אוכל בה בשר ושני תבשילין:

פת פחות. פת גרוע כגון של סובין ומורסן. או חסר כדרכו של עני בפרוסה:

לקיים מ"ש ויגרס כו' הכפישני באפר. פי' שמאכלי היה מתאפר באפר והיה עושה ג"כ כן כמו שמתאבל על ירושלים:

אומנות. של נחתומות:

חמש מאות מיני פת. מקמח חטה:

בחטי מנית. פסוק הוא ביחזקאל סימן כ"ז יהודה וא"י המה רוכליך בחטי מנית פי' שם רש"י ורד"ק מנית שם מקום בא"י שחטיה יפים וגסים שנמכרות במה הביא כן רש"י בשם המדרש. ולכן צריך להיות כאן כגירסת הערוך. רבי אחא אמר חטי מינית חטין דמנין עכ"ל. וכן גרס היפ"ע ופי' כדאיתא בילמדנו פ' עקב מהו חטה מנית. שהיתה אשה מונה חטה חטה שהו גסות. ופלוגתא דר' אחא ורבנן לא אכמה מינים יש בחטה קיימי. אלא אחטי מנית איפלגו. והמדרש מייתי פלוגתייהו הכא דמדרבנן נשמע כמה מינים יש בחטה:

וקמו להון. עמדו ולא מנו עוד כי לא ידעו יותר:

פרכוטס. פירוש קפילא דהיינו המבשל מיני מטעמים ומאכלים:

לא ראינו שיש. טובה בעולם. אנחנו לא ראינו שום טובה שהיה לו בדבר חידוש שיהיה מאה מינים בביצה לבד. ור' שמעון אמר אפילו לא שמעו מאחרים. והכל דרך קובלנא ואבל שאבותינו אמרו נשיתי טובה ואנחנו לא ראינו ולא שמענו:

ופסק. הפסיק סעודתו מלאכול עוד:

שמע ריש גלותא. שמע שר"י בא לעיר והלך אליו ואמר ליה היה משגיח בי רבי ובא עמי וסעוד אצלי. א"ל כבר אכלה ופסקתי מלאכול. א"ל הה משגיח בי שלא יאמרו הבריות רבי יהודה לא היה מחשיב לריש גלותא ולא השגיח בבקשתו. והיה מטריח עליו ביותר עד שהלך עמו וכיון שהלך אמר ריש גלותא לנערו בני מתבשיל שאתה מביא לנו פעם אחד ראשון לא תביא לנו פעם אחרת כדי שבכל פעם יבא לו טעם חדש דרוחא לבסימי שכיחא. משהיו אוכלים הביאו לפניהם שמונים מיני מאכל:

א"ל רבי כו'. פי' ריש גלותא אמר כן לר' יהודה מאחר שאכלת והפסקת מלאכול אכלת מכל פטיליק פ' מכל מאכל חד פתית. פי' חד פת. והוא מענין פתות אותה פתים. כלומר אכל מכל מאכל חתיכה אחת. ומכל פטיס הוא מן המשק' שהובאו בחביות אתה שתית חד כוס. הרי בודאי מסתמא שבפעם ראשונה לא אכלת כל צרכך וא"כ כבדתיך במאכל ובמשקה. והערוך גרס תמנין עיגולין דפיתא פיתא מן פיתא:

א"ל ובמה קרן לה נפשא כו'. פי' א"ל וכי בחנם קורין לגוף נפש מפני שהיא כל מה שנותני' לה היא גדולה ורבה עליהם ומתרחבת לקבל כל מה שנותנים לה:

איתקבל כו'. נתארח אצל ר' יוסי רישא. הביאו לפניו שמונים מיני מוחין מעופות. ותקטן עוד זאת בעיניו ואמר לא יכעוס רבי על מיעוט המאכלים שלא היתה הצידה מספקת היום. כלומר לא עלו במצודה כדי הסיפוק ולכן היו קורין אותו יוסי רישא. על שלא היה מאכלו רק מוחות מעופות:

בשבתא כו' בשבת מה אתם עושים ומרבים לכבוד השבת. א"ל אנו כופלים כו' בשבת עושין מ"ח תבשילין:

ואתקבל גבי ריב"ל. נתאכסן אצלו. ולפי שלא היה בקי במטעמים לעשות לו כמנהגו נתן מעות לתלמידיו שהם יעשו לו המטעמים כמנהגו:

דרכמונים. הוא מין מטבע:

כד הוה לי' כו'. כשהיה לו הה מתקן מאכלים אלו. וכשלא הוה לי' כו':

נסב גרעינין כו'. לקח גרעינין והיה מונה אותם על כל מין תבשיל כפי רוב התבלין והתיקונים הצריכים לו כדי שלא ישכח סדרם. ומייתי הכא כל הני עובדי ממיני המטעמים לומר שע"ז נאמר נשיתי טובה ידענו בתענוגים אלו מרוב צרותינו. וכן הא דרשב"ג דלקמן. ולא מצד התענוגים הוא שקונן המקונן. כי אין ראוי לקונן על זה. אלא על צרותינו שרבו עד שהיו סבה להשכיח הרגלנו בתענוגים:

רחיצת ידים ורגלים אחר המרחץ. היינו בצונן כי טוב לבריאת הגוף. כדאמר בפ' כירה רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו בצונן. ופרש"י שהן מחזיקין את הברזל. ונקט הכא ידים ורגלים דברחיציתם מיהת סגי. ואפשר שחסר כאן וצ"ל כדאיתא בפ' במה מדליקין נשיתי טובה אמר ר' ירמיה זו בית המרחץ. ר' יוחנן אמר רחיצת ידים ורגלים בחמין ע"כ. ופרש"י שם שהנביא היה מתאונן על שנמנע מהן טובה:

משהקב"ה מתיאש מן הצדיקים כו'. זה איתא לעיל פסוק אך בי ישוב ושם פירשתי. ומייתי לה נמי הכא לפירושא דואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'. דה"ק אף שאמרתי שאבד נצחי שנראה שה' מתיאש מלרחם עלי. מ"מ תוחלתי מה' כי עוד חוזר ומרחם. אבל קשה מ"ט שיזכור הכתוב ענין זה לעיל והכא. וכן עוד לקמן. וי"ל דרשב"ל לא קאמר לה אלא חד דוכתא ובשאר קראי ידרוש עניינא אחרינא. והמדרש הביאו בכל הני המקומות לומר דכל חד מהני פסוקים אפשר לפרשו בענין זה. ומ"מ כי דרשינן בי' חד מינייהו מוקמינן שארא בדרשא אחריתי [יפ"ע]: