עץ יוסף על איכה רבה ג:יד

נפקין לתעניתא יצאו לתפלת התענית. כדאמר בפ"ב דתעניות שיוצאין לרחובה של עיר כגולין או להתבזות:

אפשר דליביה דכר נש כו'. וכי אפשר שלב האדם יוקח ממנו ויחזור אליו דקאמר נשא לבבנו אל כפים:

נשוי לבינו לגבי ידינו כו'. שפי' נשים לב לעיין במה שבכף ידינו דהיינו לשוב מן החמס אשר בכפינו. ואח"כ נתפלל אל אל שבשמים שיכפר לנו. שכל זמן שלא נשיב הגזילה לא תועיל התשובה שהוא כמו שהשרץ בידו וטובל שאין לי טהרה. ועיין רש"י בפי' איכה שלא פי' כן:

כי נתענו אין כתיב כאן. פי' מדלא קאמר כי נתענו אלמא לא הוה אז תענית. ועכ"ז נענו כי נכנעו ואע"ג שלא התענו. אלמא אין התענית גורם רק התשובה [יפ"מ]:

נקשט עצמן כו'. שפי' התקוששו וקושו. קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים כדאיתא בפ' כ"ג דסנהדרין שהחכמים שיוכיחו אחרים צריכים שישובו המה תחילה:

מבגין דאית הכא כו'. מפני שיש כאן איש שאמר עלי לשון הרע אצל ר' יוחנן. אלא כל העם יעמדו לדין לפני הקב"ה. כלומר ולכן ראוי להם לבקש מחילה על חטאתם. וע"ז אמר נקשט עצמן תחילה משום שהוכיחן לכן אמר שצריך הוא לשוב תחלה. ואמרו שהיה ר' חייא ור' אמי ור' יוסי וקמו והלכו משם משום שהקפידו עליו על שהיה מקנתרן בדברים אלו. כי הם הו אותם שדברו עליו [יפ"מ]:

כרובי. פי' בלשון יון כרוב [מוסף הערוך] אבל בערוך גרס אית דעולתייא מרירן בסימא חמיע. ופי' עולתייא עולשין והכוונה שיש עולשין מרין ויש חימוצין כחומץ והיינו בסימא. ויש כטעם חמץ לבד והיינו חמיע והכוונה שלא יקשה הכפל פשענו ומרינו כיון דתרווייהו מרדין. ע"ז אמר כי היכי דבכרוב או בעולשין יש מרים ויש שאינן אלא מחומצים כמו כן בפשעים יש קשים זה מזה שיש מכוון להכעיס מעט ויש הרבה. ולהכי כפל פשענו ומרינו. לומר שהיו בתכלית הרוע שהרבו להכעיס [יפ"ע]:

אית דעוכדין בישין ומריהון קשין. כצ"ל. ופי' יש שמעשיהם רעים וג"כ בעליהם קשים. והיינו מי שהוא רע לשמים ורע לבריות. דמריהון בישין היינו שהם קשים במדותיהם ועסקם עם הבריות היינו כפל פשענו ומרינו חד לשמים וחד לבריות:

לא סלחת כמדתך. והוא דרך תלונה. דאל"כ מאי נחנו ומאי אתה פשענו ומרינו ולא סלחת מבע"ל:

א"ר לוי נחנו פשענו ומרינו ואתה לא סלחת והחרבת קדשך. כצ"ל [יפ"ע] ודריש יתורא דאתה לומר אפילו לעצמך הפסדת מה שלא סלחת שהחרבת את בית מקדשך: