עץ יוסף על איכה רבה ג:יג

המן צוה הקב"ה לא צוה. משום דק"ל מאי ויכתוב ככל אשר צוה המן אל אחשדרפני המלך [אסתר ג'] דככל אשר צוה המלך מבע"ל דודאי בשמו הוא שיכתבו לשרים כמ"ש בשם המלך ולא בשם מצות המן [ולא דמי לככל אשר צוה מרדכי [אסתר ח'] דאתא למימר שכפי סדורו לסופרים כתבו. אבל בהמן לא היה צריך לזה דפשיטא דשליטא דמלכא הוה] להכי אמרי דלדיוקא אתא דהמן צוה והקב"ה לא צוה. ואילו הוה כתיב צוה המלך לא הוה דייקנן דאתא למימר המלך צוה וה' לא צוה דאורחא דקרא למימר הכי וע"ז אמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. מה בצע בצויו של שונאי ישראל. והכוונה שאף כשצרה באה על ישראל בחטאתם. אין גזר דין רעתם יוצא מפי ה'. אלא שנותן רשות לאויב לעשות עד שישובו בתשובה ולכן לא תצלח הגזירה. כי אינה מפי ה' אלא מהאויב אבל כששבים בתשובה ומהפך הגזירה גוזר עליהם טובות בפירוש ממש וזהו שאמר הכתוב מי זה אמר ותהי כיון שה' לא צוה שמפי עליון לא תצא בפירוש הרעות אלא מפי האויב. והטוב בלבד הוא שיוצא מפי עליון וכדרך שפי' המתרגם [יפ"ע]:

לא יצאת טובה לעושה רעה כו'. ולפי דרש זה סמיכות הכתובים כך הוא. לעוות אדם בריבו ה' לא ראה כו' אי אפשר ליחס העוות להשי"ת כי ה' לא ראה כזאת. ומי זה אמר ותהי כו' ה' לא צוה כן כי מפי עליון לא תצא הרעות לטובים והטובה לרשעים. אלא לכל א' וא' כמעשיו. לכן מה יתאונן אדם חי כי בעונותיו הוזק. ולא תקשה לך הא יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו משום שאפשר שהנראת צדיק אינו צדיק והנראה רשע אינו רשע. או אפשר שמה שנראה לנו טובה אינה טובה והנראה לנו רעה אינה רעה. עוד יש לפרש כוונת המאמר ע"ד דאיתא בתנחומא סדר ראה זש"ה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב א"ר אבין בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני נתן להם הקב"ה את התורה באותה שעה כל מי שחטא הקב"ה פורע ממנו לשעבר כל מי שחטא היה הדור משלם חטאו. בדור המבול הרבה כשרים היו כגון נח ונמחו עם הדור. ובדור הפלגה היו חוטאים אפילו התינוקות משלמין וכו' עד אין הדור לוקה על אחד. ולפ"ז מפרש מפי עליון לא תצא רעות לצדיקים מפני עין הרשעים ולא טוב לרשעים בזכות הצדיקים אלא כל אחד כמעשיו. ואפשר שזהו ג"כ כוונת ר' אליעזר הכא [יפ"ע] ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא:

דיו שהוא חי. משום דקשה ליה מאי קאמר אדם חי וכי משמת מתאונן דאצטריך לומר חי. לכן אמר שפירושו דיו שהוא חי. וה"ק קרא מה יתאונן ויתרעם האדם דיו שהשי"ת נותן לו חיות עם היותו גבר על ענין חטאיו שכשהולך לעשות שום חטא ישיש כגבור לרוץ אורח מעוות ומקלקל א"כ מן הראוי היה שימות ומ"מ השי"ת נותן לו חיים. א"כ אע"פ שצרות רבות באות עליו מה יתאונן הא גם חייו היו ראוים להנטל. ודיו שהוא חי:

חיותך בידי. ע"ד דאיתא ברבה סדר תצוה וסדר אמור אמר הקב"ה לאדם נרך בידי שנא' נר ה' נשמת אדם. ונרי בידך זו תורה שנא' כי נר מצוה ותורה אור. אם הארת נרי הריני מאיר נרך ע"כ. וזה"ש חיותך בידי וחי אע"פ שאתה גבר על ענין חטאיך ואינך שומר התורה כראוי:

יעמוד כגבור. ויכבוש יצרו ויודה על חטאיו וע"י כן יוסיפו לו חיים. וכמ"ש בפ' יוה"כ גדולה תשובה שמביא רפואה לעולם:

מה יתאונן על חי העולמים. על צרותיו אם מבקש להתאונן יתאונן גבר על חטאיו שהן שגרמו לו. והיינו אולת אדם תסלף דרכו וגו':

בני תורעמין. ישראל הם בנים של מתרעמים כדמפרש ואזיל. וה"ק קרא מה זה שכל אדם מתאונן על חי העולמים:

האשה אשר נתת עמדי. כי מה צ"ל אשר נתת עמדי אלא תרעומות הוא דקאמר אתה גרמת לי שנתת אותה לי. והוה ליה למידע כי ה' לעזר נתנה לו. ואיהו דאפסיד אנפשיה ששמע לה:

להמליך את בניו במצרים. פי' שיהיו כל בניו יחדיו מלכים. כלו' שרים וסגנים. וכמ"ש ושמתם שרי מקנה על אשר לי. ואין ספק שהיו שם כולם בכבוד ושררה קרובים למלכות. שהרי אחז"ל שכל זמן שאחד מהשבטים היה קיים לא נשתעבדו בישראל. ובב"ר פ' צ"א גרס להמליך את בנו:

והוא מתרעם ואמר נסתרה דרכי. הכוונה כי במה שאמר למה הרעות נחשב כאילו אמר נסתרה דרכי מה' כי הבוטח בה' אין לו לגזור ענין רע במקריו. כי מי יודע שאפשר שהדבר לטובתו והוא לא ידע. כמו שהיה לבסוף ולא לייחס הענין לרעה לכן מקנתרו ה' על הדבר ואומר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה'. ואע"ג דפשטיה דקרא מיירי באומה ישראלית מפרש ליה ביעקב גופיה מדכפל קרא למימר יעקב וישראל משמע דיעקב היינו יעקב עצמו הוא אבינו יעקב. וישראל אלו בניו המכונים בכל מקום בשם ישראל. כי שניהם נתכוונו לדבר אחד לומר נסתרה דרכי מה' וכדאמר כאן שאמר הקב"ה כלפי כנסת ישראל אתם תרעומין בני תרעומין יעקב דאמר נסתרה דרכי כו'. אבל מ"מ לא ראי זה כראי זה דביעקב נקט אמירה שהוא לשון רכה כי אע"פ שהיה מחשבתו כך מ"מ לא התריס לדבר כך מפורש דרך תרעומות. אבל בישראל נקט לשון דיבור שהוא לשון קשה באשר שכך אמרו בלשון תרעומות וכדכתיב ונפשינו קצה וגו' ותאמר ציון עזבני וגו':

גוסה ודולריא. כן גירסת הערוך. ומפרש גוסה אכילה גסה ונפיחת בטן. דלוריא לשון לעז הוא דלורי' עכ"ל. והמוסף כתב שהגירסא הנכונה הא נווסא ודייריא. ופי' נווסא בלשון רומיי מין חולי אשר בו מתאפק האדם להקיא ואינו יכול. וכן לפורשים בים. ופי' דייריא בלשון יון ורומיי הוא חולי השלשול:

ואף ציון כו'. הקב"ה מחשבה לטובה שיצרפו ויתלבנו בבור הצרות ככתוב תם עונך בת ציון. ועיין בפסוק תם עונך בת ציון. ובילקוט גריס אף ציון כך היא עושה לי אני עוסק להעביר את המנכיות מן העולם כבר העברתי בבל מדי ויון ועומד אני להעביר מלכות ד' והיא מתרעמת לפני ואומרת עזבתני ושכחתני: