עץ יוסף על איכה רבה ב:ג

אין ה' זוכר אותו הדם. לא ידעתי מנלן למדרש הדום כמו הדם ושמא חסר וי"ו היה בספריהם [יפ"ע]:

של זקן תימא היכא רמיז אאברהם דקאמר רגליו עליו. ואפשר רמיז בישראל כדאיתא בב"ר פ' ס"ג דאברהם נקרא נמי שמו ישראל. ולכך באומר תפארת ישראל רמיז איעקב ואברהם:

שהיינו מפרכסים בדם. שאע"פ שנגואלו בדם סבלו מפני אהבת מלך. כן ישראל ע"י הדם שעל המזוזות היו רגליהם מתגאלים בדם וסובלין לכבוד ה' שגזר לעשות כן לפסחים שהיו תועבת מצרים. ופי' הדום רגליו דם שברגלי ישראל הנזכר באומר תפארת ישראל:

אין הדום זה אלא בהמ"ק. ואחז במשנ כאילו מהשמים יורדים רגליו לנוח בבהמ"ק:

יום אחד היה חרון אפו של הקב"ה. דרש זה ממאי דכתיב מלת ביום מיותרת. שהיה די שיאמר ולא זכר הדום רגליו באפו. מאי ביום דקאמר. על כן דרש כי גם שחטאו ישראל והרשיעו לשעבר. מ"מ היה הכל תלוי באותו יום לבד. שאותו היום היה בחרון אף והחריב את בהמ"ק. הא אם אותו היום פייסוהו ועשו תשובה פשרו. פי' היה מצנן אפו מחמימותו. לשון מים פושרין. ולא היו לוקין על שחטאו לשעבר [לחם דמעה]:

ויקרא באזני. משום דבעי לפרש בלע ה' ולא חמל על הצדיקים. מייתי הני קראי דמיירי בפורענות הצדיקי' כדדריש ממקדשי תחלו. ממקודשי וכדדריש שארית ישראל אלו הצדיקים. ואגב אורחיה דריש ואזיל כלהו דהכא [יפ"ע]:

עד היכן חטאו של עגל קיים כו'. צ"ל דר"נ ור"י פליגי אההיא דאמר לעיל בפסוק גלתה יהודה מעוני שאין לך דור ודור שאינו נוטל אונקיא אחת מענשו של עגל. אלא מוקי ביום פקדי על יום מיוחד למר עד עגלו של ירבעם. ולמר עד חורבן. ולא ס"ל שבכל דור יהיו נפקדים מזה:

באתי לרפאות ישראל מחטאו של עגל. כי תם עונשו. ונגלה ונתחדש עון אפרים. דהיינו עגליו של ירבעם שהיה משבט אפרים. ורעת שומרון היינו עשרת השבטים שעבדו לעגלו של ירבעם. ודייק דהאי קרא כרפאי לישראל. פי' מעון העגל. משום דדבר הלמד מענינו הוא דכי היכי דעון אפרים עגלים. ה"נ רפואות עון ישראל מעון העגל:

קרבו פקודות העיר. פי' קרבו אותו מעשה שנאמר וביום פקדי [רש"י בסנהדרין]:

והלא חמש גזירות הן. כדלקמן זקן בחור כו' וא"כ הוי סגי בחמשה וכל חד מינייהו לגזירה אחת. דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. אבל ששה למה לי. וקס"ד דאיש אחד בתוכם לבוש בדים הוא זולת הששה אנשים. כי זה אינו מהמשחיתים רק סופר להתות תו על מצחות האנשים. ומשני ר"י דגבריאל היה יותר קשה שביניהם כי הוא משמש לסופר ולספקלטור. וא"כ הוא בכלל הששה כי גם הוא עמהם בכלי מפצו. לפי שהוא האספקלטור שממונה על כולם. והם אינם עושים אלא במצותו [יפ"ע]. ומחמת חשיבותו חשיב ליה בפני עצמו:

זה גבריאל שנאמר כו' לבוש בדים. וכן ראהו דניאל לבוש בדים:

קסטנור. בערך גרס קייסטור ופי' סופר. והמוסף הערוך כתב שהוא בלשון רומי חוקר ושופט של אנשים פושעים. והוא נקרא ג"כ קסדור וקסטנר:

ספקלטור. רב טבחים ההורג המחוייבים מיתה. שר הטבחים תרגום ירושלמי רב ספקלטוריא. ופי' בלשון רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה למלכות:

וכה"ג להקריב נשמותיהן של צדיקים. כדאמר בפ"ב דחגיגה דבזבול בו מקדש ומזבח להקריב נשמותיהן של צדיקים אלא דהתם אמר דמיכאל הוא שמקריב נראה שהוא כה"ג ועיין ביד יוסף:

קסת הסופר. הוא כלי הדיו [רד"ק]:

שנאמר החרימם נתנם לטבח. לפי מ"ש בפ' במה בהמה דששה אנשים אלו הם קצף אף וחימה משחית ומשבר ומכלה אתי שפיר הך ילפותא. דמסתמא גבריאל הוא הנקרא קצף שהוא הקשה וראשון שביניהם ומכיון דהתם כתיב וקצף לה' על כה"ג החרימם נתנם לטבח. שמעינן דע"י גבריאל דאיקרי קצף הוא שנתנם לטבח [יפ"ע]:

ואיש כלי מפצו בידו מאני זייני כו'. ור"ל שמפרש כלי מפצו בג' אנפי אחד כלי זיין ומייתי מגופי' דקרא כלומר דפשטיה הכי הוא. וכדאמר ואיש כלי משחתו בידו והיינו כלי הזיין. והשני כלי הריסה והיינו מאני סיתורייא לשון סתירה. ומייתי דוגמא מאבני גיר מנופצות דהיינו הרוסות וכתושות. והשלישי כלי גולה ומייתי דוגמא ממפץ אתה לי שנאמר על נ"נ לפי שע"י נפוצו וגלו האומות כדכתיב התם ונפצתי בך וגו':

בשומו כל אבני מזבח של עכו"ם מנופצות. [ענין רציצה וכתישה] כדרך שמנפצים אבני גור [הוא הסיד] הדק היטב:

עד מקום מחיצתן. שמזבח זה היה לפני אולם העזרה שהוא מזבח העולה שעשה שלמה תחת מזבח הנחושת שעשה משה. ומשם ולפנים לא היה רשות למלאכים לכנס. דכתיב וכל אדם לא יהי' באהל מועד ואמר בירושלמי בפ' הוציאו לו אפילו אותם דכתיב בהו ודמות פניהם פני אדם [יפ"ע] ועיין בענף:

ומזכיר חטאים של אחז. משום שקשה ע"ז דכתיב אצל מזבח הנחשת מזבח הנחשת מי הוה כדפריך בשבת דף נ"ב. ופי' רש"י שם מי הוה מזבח הנחשת בימי יחזקאל והלא שלמה גנזו ועשאו מזבח אבנים של ל"ב אמה. ע"ז מתרצים רבנן הא דכתיב מזבח הנחשת ולא כתיב מזבח אבנים הוא לרמז על חטאו של אחז דכתיב ביה ומזבח הנחשת יהיה לי לבקר:

פסלו ועשאו בעלי מומין כד"א לא יבקר הכהן. מפרש לא יבקר לשון הבדלה כדפי' ראב"ע שם וכן גבי לא יבקר בין טוב לרע. ויהיה לי לבקר פירושו להבדילו לצד אחד שלא להשתמש בו. וזהו הפיסול דקאמר פסלו ועשאו ב"מ שר"ל שעשאו למזבח שבנה שלמה כבעל מום שלא להקריב עליו עולות ומנחות רק להקריב על מזבח דמשק אשר לעכו"ם שהזניח המזבח הקדוש שבנה שלמה ועשה לו דוגמת מזבח דמשק אשר לעכו"ם. ובדפוסים אחרים גרסי' כד"א ויקרא כ"ז לא יבקר בין טוב לרע. וכן הוא בילקוט יחזקאל. והיא היא:

אלו כתיב בלא יו"ד. שהוא לשון חוזק כד"א ואת אלי הארץ לקח ופי' ויאמר ה' אליו ויאמר ה' להקשה שלו. וזהו גבריאל כדלעיל:

מאל"ף ועד תי"ו. פרש"י התי"ו סימן להם שקיימו התורה מאל"ף ועד תי"ו:

התוכין ופספס. פי' חתוך ופריכה ר"ל שבירה [ערוך] ור"ל שהתי"ו רמז להשמיד לפי שהיא נתוית גם על מצחות הרשעים שישלטו בהם מלאכי חבלה. כדאיתא בשבת בפרק במה בהמה והיא תי"ו תמות:

ורב אמר על שנתונה בכל צד. פי' תי"ו יש בה סימן תחיה לצדיקים וסימן תמות לרשעים כדאיתא בפ' במה בהמה [מת"כ]:

תי"ו תיהי כו'. תיהי ענין חרדה ותמהון. ור"ל שהתי"ו רמז לתיהי והכוונה שיש תמהון ותמהון על הרעות שעשו והכי גרסי' בילקוט א"ר תיהא על כל התועבות שנעשו בתוכה [יפ"ע]:

תמה זכות אבות. התי"ו רמז שתמה זכות אבות באותו זמן. ועיין בענף:

של קצין ריש גלותא. והכי איתא בהדיא בשבת בפרק הנ"ל:

מפני מה אין אתה מוכיחן. שהיו מקילין באיסורין:

הלואי כו'. מי יתן ונהיה בכלל הצדיקים הנאנחים ומצטערים על כל התועבות שנעשו בתוכה ולא היו מוכיחין ונרשמו לחיים. והמה למות כי ראוים המה לכך:

דכתיב ולאלה אמר באזני. ראייתו מדסיים ביה וממקדשי תחלו. דהיינו ממקודשי כדבסמוך. אלא דאיידי דמייתי קרא הפסיק הענין במאמר ר"א דיליף מהאי קרא:

לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה. וא"ת והא כתיב וישקוד ה' על הרעה. ויש לומר שהיה לטובה. כמו שאז"ל צדקה עשה הקב"ה שהקדים הגלות ב' שנים כו' כדאיתא בגיטין:

אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה. הענין מבואר בעצמו שלמה שהוא ית' הטוב והמטיב אינו שמח ברעת שום נברא ואפילו רשע שאינו חפץ אלא לזכות את הבריות. ואם תהי' רעה לאיש אינו אלא מצד המקבלים לא הכרח הדין כי הקב"ה אינו חפץ אלא בקיום הנמצאים ולא בהפסדם:

והאיך זה שסותר דבריו. דברישא קאמר ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו. והדר כתוב וממקדשי תחלו. דהיינו הצדיקים. כדאמר בסמוך אל תקרי וממקדשי אלא ממקודשי. וזה מסורת היתה בידם דקרינן הכי דלפי הפשט לא קשה מידי דממקדשי משמע מאותם שהיו עובדי עכו"ם בתוך בית המקדש והזקנים אשר לפני הבית משמע שבעים מזקני ישראל שהיו עובדי עכו"ם בלשכת העזרה כדפי' המפרשים:

איזה מהם נהרג על שמך. לא שחייבים למסור נפשם על התוכחה. אלא משום דאי הוו מוכיחים יארע שיהיה איזה מהם נהרג קאמר הכי. כלומר איזה מהם מהצדיקים שמסר נפשו להוכיחן. וא"כ למה אמרת שלא יגשו בצדיקים:

אמר אין בהם כדי שטר. ר"ל אין בהם בהצדיקים כדי שטר. ופליגי הני מ"ד איך היה כוונת הקב"ה. וס"ל לר' איבו שכך אמר הקב"ה להם שיחריבו בהמ"ק ואל תגעו בצדיקים משום. שס"ל דמעלת בהמ"ק עדיפא ממעלת הצדיקים. באופן שיש בבהמ"ק לחוד כדי פריעת השט"ח. אבל אין כח בצדיקים לחודא לכפר על עון זה של ישראל. ולר' איבו כך פי' הכתוב ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו. ר"ל שאל תגעו בצדיקים רק במקדשי תחלו שיחרבו את בית המקדש. ולא שמיע ליה הא דקרינן ממקודשי. ור"י בר"ס אומר שכך היה כוונת הקב"ה. וממקדשי תחלו. וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ור"ל שהסכים הקב"ה להקטיגוריא וחזר ממה שאמר מתחילה ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו. וצוה להרוג אותם. והוסיף ג"כ שיחריבו את המקדש משום דאחד מהם אינו מספיק לכפר אלא הוא והם יש בהם כדי שטר. וז"ש הקב"ה וממקדשי תחלו וי"ו מוסיף. אמנם ר' תנחומא ור"א ס"ל דאי וממקדשי תחלו פי' מבהמ"ק יקשה א"כ איך עברו על דברי הקב"ה אשר צוה להתחיל מבהמ"ק. והם התחילו מהאנשים הזקנים אלא ע"כ וממקדשי תחלו פי' מהמקודשים שבישראל. וחזר בו ממה שאמר מתחלה אל תגשו. וז"ש ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. שהם זקני הסנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית אשר לפני בית המקדש. ומדוקדק בזה מ"ש מיד מה כתיב ויחלו כו' שלכאורה הוא מיותר. אבל לפי הנ"ל ניחא שמכח מאי דכתיב ויחלו באנשים הזקנים וגו' מוכח שזה דכתיב וממקדשי ע"כ פי' מהמקודשים שבישראל וכנ"ל:

לא אמר הקב"ה דבר טוב וחזר בו ואע"פ שחטאו. וזה ממדת טובו וחסדו ית' שמדה טובה מרובה על מדת פורעניות שיספיק המעשה המחודש מתשובה ומע"ט לבטל היעוד הרע כי חנון ורחום הוא ונחם על הרעה. ולא יספיק החטא לבטל היעוד הטוב:

ואין שארית אלא צדיקים. יש גורסין תו המד"א והיה שארית יעקב וכתיב והשארתי בישראל עם עני ודל:

לכך בא ואמר כו'. כלומר השתא אתי שפיר דכתיב הכי. דאל"כ בתר בלע מאי לא חמל. כיון דבלע פשיטא דלא חמל. אלא דבלע קאי ארשעים. ולא חמל אפילו אצדיקים דבעי לחמול עליהם תחילה. ופי' נאות יעקב הצדיקים כדאמר לקמן נאותיו של יעקב כגון ר"י ור"ג: