עץ יוסף על איכה רבה א:כט

מקץ שבע שנים וגו'. ותשובו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור איש לרעהו וגו'. ותשובו ותחללו את שמי ותשיבו איש אח עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם וגו' הנני קרא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב וגו':

אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. וה"פ היא ישבה בנפש חפצה בגוים ולא היו נותנים לב לשוב ולחזור. אלא שלא עלתה בידה לפי שלא מצאה מנוח. ולא מצאה היונה מנוח. מפרש דאתי לדיוקא הא אילו מצאה מנוח ר"ל דהא אילו מצאה רק מנוח לכף רגליה אע"פ שלא היה לה ישיבת הרווחה אלא על ידי הדחק לא היתה חוזרת:

בסימניו ובמצרניו. כלו' על גבול הארץ שרוע מזלם היה שהשיגוה בין המצרים שלא יכלו להמלט [יפ"ע]:

ביומין דעקא. צרות דרש המצרים לשון צער ומיצר:

דהוא גזיז סוגיא דיומא. פי' עוקר וחותך עיקר עיצומו של היום דהיינו מראש שעה ששית עד סוף שעה ט' שזהו עיצומו של יום. ופי' קטב ענין כריתה ישוד ל' שולל ושודד [מ"כ]:

דהוא גזיז סוגיא דטיהרא כו'. פי' שהוא עובר וחותך מהלך של צהרים דהיינו מסוף שעה רביעית עד ראש שעה תשיעית. ועיין כ"ז בסדר נשא:

חמתיה. ראה אותו קטב מרירי:

עכן בית. נחש בית הוא שאינו מזיק לפיכך לא היה מתיירא ממנו. אכן בסדר נשא פי"ב גרס ולא נפל אמרו אעפ"כ מת. וטעות הסופר נגלה לעין [מ"כ]:

בהדא כנישתא כו'. בבית הכנסת ממקום קסרין ראה איש אחד נושא בידו מקל עץ והלך להכות חבירו. ראה רבי אבהו מזיק אחד עומד מאחורי אותו האיש ובידו מקל של ברזל. עמד ר' אבהו ומנעו שלא יכנו [וצריה פי' ומנעו] ואמר ליה מה אתה רוצה להרוג את חבירך. וא"ל וכי בזה שהוא עץ קטן יכול אדם להרוג חבירו. א"ל מזיק אחד עומד מאחורי אותו איש ובידו מקל של ברזל אתה תכנו בזה שבידך והוא יכנו באותו שבידו וימות:

הוה מפקיד כו'. היה מצוה למלמדים עם התינוקות מקרא ומשנה שלא ירימו אפי' רצועה להכות בו התינוקות באלו הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב:

דיהוון מפטרין. שיפטרו התינוקות ולא ילמדו עמהם באותן ד' שעות שבהן קטב מרירי שולט פן יבאו להכותן:

טלאי. פי' ילדים: