עץ יוסף על איכה רבה, פתיחתא כג

פתח וזכר את בוראך. מפרש דקינת איכה ישבה בדד הוא על סילוק השכינה. כדמסיים והרוח תשוב אל האלהים זה רוח הקדש:

עד שבחורותיכם קיימות. פי' הדברים שנקראים בחורים. כדמפרש ואזיל כולם שכתוב בהן לשון בחירה:

שאת קיימת. כנסת ישראל בעצמה:

ימי הגלות. ובמדרש קהלת מסיים כד"א המנדים ליום רע:

לא טובה ולא רעה. במדרש הנ"ל איתא והגיעו שנים אשר תאמר שזכות אבות בטלו:

כחצי גורן. והוא כדמות הלבנה בהתחדשה שהוא בדמות חצי גורן עגולה:

ושבו העבים אחר הגשם את מוצא וכו'. ר"ל צרה אחד צרה קשה. כדמסיק ואמר אתה מוצא וכו' שחורבן קשה כגשם שוטף וטורד. והיסורים שהגיע אחר החורבן. המה כעבים הקשים והעכורים:

שיזועו. ירתיחו [רש"י]:

והתעותו. יאחזם עוות שקורין קראנ"ף [רש"י]:

אלו הכהנים. שהם גבורים בכח כדמסיים:

דבר קל. וקשה לזורקו למרחוק אם לא בכח גדול:

ובטלו הטוחנות אלו משניות גדולות כו'. שנתמדות בשינים הטוחנות את המאכל. או שנקראו טוחנות ע"ד דאיתא בקינות ר"ע עוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברא:

כלול בחם. המשניות בלול וכלול בתלמוד:

לזכור. במד' קהלת גרס לסבור. וע"ל סי' כ"א:

בר אלנתן. איש עשיר ונדיב גומל חסדים:

שלא נתעסקו בד"ת. וכדפי' למעלה ובטלו הטוחנות:

נמשלו ישראל כטוחנות. ר"ל נמשלו ישראל בענין עסקם בתורה. ובמד' קהלת גרס נמשלה התורה והיא היא:

אינן בטילות לעולם. שטוחנין יומם ולילה אם לא יעכבם דבר:

עבדא בישא כו'. עבד רע לך והחרב בית אדוניך. ר"ל את בית המקדש שבניו של האדון הזה אינם שומעין לו:

מגובהו של עולם. הקב"ה:

ולא בעי כו'. ולא רצה נבוכדנצר לעלות ולהחריב ירושלים. שאמר רוצה הקב"ה נכבוש אותי ולהביאני בכבל רסן כמו שעשה לזקני סנחריב:

מצמצמא. לצמצם ולכבוש אותי כרצונו. או פירושו להכריתני:

מחבי חביים. פי' לעשות כשפים בסתר. ובמד' קהלת גריס מתוואה תוואים בדרך שנא' כי עמד כו'. ופי' לשון אות ומופת כלו' שהיה מנחש אם יצליח אם לאו:

על אמה דבצליה. פי' על אם הדרך. והוא בראש הדרך שמתפצלים הדרכים ופורשים זה כאן וזה כאן. ובעל א"א פי' שהוא שם עיר:

שהיא מתווכת. לשון תוך ואמצע כלו' באותו מקום שהוא האמצע של שני הדרכים:

התחיל קוסם קסמים. לראות בקסמיו לאיזה דרך ילך אם לירושלים או לרומי אז לאלכסנדריא. ואחר שאמר נקסם קסם דרך כלל פי' הקסם מה הוא ואמר קלקל בחצים כו'. ופי' קלקל כמו והוא לא פנים קלקל. והוא שמחדדין ומלטשין פני ברזל החץ עד שיהיה בהיר מאד ורואין בו בעלי הקסם. או קלקל ענין קלות. כלו' ירה החצים והפריחם באויר לראות לאיזה צד יפלו [רד"ק]:

שאל כתרפים. פי' דמות שמדבר במכשפות. ויש שעה שמכוונת שאם עושהו באותה שעה יש בו דיבור לעולם [רש"י] ועיין בתנחו' סוף ויצא מעשה התרפים:

כהדין ערבאה כו'. כערבי הזה ששוחט כבש ורואה בבהירות הכבד שלו דרך נחש וקסם אם יצליחו מעשיו אם לא:

בימינו היה הקסם ירושלים. כך כתיב בקרא. ומפרש המד' פירושו נראין הוו קסמיא על ירושלים בימינו. ור"ל כל גורלותיו קסמו לו לבא ירושלים שהיתה לצד ימינו:

פלומרכוס. וארבע מאות איש עמו תרגום ירושלמי וארבע מאה גברין פולמרכין ופי' בלשון יוני שר צבא [מוסף]:

ספקלטרים. שר הטבחים תרגום ירוש' רב ספקלטוריא פי' בלשון רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה [מוסף] ור"ל שהיה ממנה ספקלטרים שיפתחו פיהם ברצח לעם. כלו' שירצחו כל הנמצא בעיר:

מרפנים. מין חצוצרות ור"ל שירמו כולם בקול תרועה להבהיל העם אשר בעיר:

טירונין. פי' שרים [ערוך] היה ממנה אתה תהיה על שער פלוני. ואתה על שער פלוני כדאי' לקמן פסוק היו צריה לראש:

בליסטרים. בל"י כלי מלחמה אשר בו מורים אבנים לרדות החומה ולהרוג האויבים [מוסף]:

כבשים. שם מין כלי מלחמה עשוי לרדות החומות. ולו ראש כמו איל וכבש מנגח וכן קורין לו היונים ורומים בלשונם [מוסף]. או פי' מדרגות וסולמות עשוים מעץ או מעפר להלחם ממנו על העיר [מ"כ]:

כקסם שוא בעיניהם. פי' בעיני ישראל היו כל הקסמים של נבוכדנצר כמו אם היה קסם שוא. שהיו בטוחים על דברי נביאי השקר שלא תנתן העיר ביד מלך בבל:

שבעה משבעה. התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא:

ומקסם עליכם כו' הה"ד שבועי שבועות להם. פי' מ"ט פעמים קסם להם נבוכדנצר. וכל הקסמים כיונו זה כזה שיצליח על ירושלים [רש"י]:

שראה את עצמו גבוה מכל העם. ופי' ויעמוד מעל לעם. שסמך ועמד על עצמו שהיה מעולה בחשיבות וגדולה מכל העם ומלאו לבו לדבר גדולות:

למה אתם עוכרים. תימא מה גדלות יש בזה אחר שהאמת כן. ושמא משום דקאמר ויעזוב אתכם כאילו אין להם תקנה עוד ח"ו. כי עזבם ה' לגמרי [יפ"ע]:

וכל כך למה עשו כן ולא חששו לכסות דמו. ומשני להעלות חימה וגו' פי' מאת ה' היתה זאת. שלא היה מתכסה כדי שיבוא נבוזראדן וינקום נקמתו. כי חטאתם כבדה מאד. לפי ששבע עבירות היו שם. והיינו דכתיב להעלות וגו' לבלתי הכסות. כי הדמים הגלויים מעוררים את העונש והמשפט:

על צחיח סלע. בהניזקין פירש"י על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ. כך דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע. צחיח שעיעות כתרגומו:

ויום השבת ויום הכפורים היה. המעשה שהיה קחשיב. שהיה באותו הפעם שבת ויוה"כ. אמנם לענין עבירות לא חשיב להו אלא לאחת. שיה"כ חינו אלא בכרת. ושבת בסקילה ובכלל מאתים מנה:

הדם תוסס. מרתיח ועולה:

דם פרים ואילים כו'. ובגמ' איתא דם זבחים דאשתפוך ר"ל ולא נעשה מצותו. ולכך הוא מרתיח [מהרש"א]:

ואייתי דמים זבחים כו'. הביאו דמי זבחים ולא היה דומה לו:

אין אמריתו מוטב. אם תאמרו לי מוטב:

קמינן עליה. קמנו עליו והרגנוהו והרי עברו עליו כמה שנים ולא נח דמו:

אייתו קומי'. הביאו לפניו:

ודמים בדמים נגעו. דהיינו שנגעו דמי הרבים אלו בדמים של זכריה. ונקט בדמים לשון רבים דמו ודם זרעיותיו. וקאמר דאייתי סנהדרי גדולה וקטנה כו'. אייתי תינוקות כו' למד זה מדכתיב אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא דהיינו זכריה. וכתיב בתריה שכבו לתרץ חיצות נער וזקן בתולותי ובחורי נפלו בחרב הרגת וגו' שהרגן נבוזראדן ע"י זכריה [מהרש"א]:

הרהר. נבוזראדן לעשות תשובה:

ומה אם על נפש אחת כך כו'. דאע"ג דאותו נפש אחת היה נפש צדיק ונביא ואלו מתו בעונם מ"מ כמה צדיקים היו ביניהם. וכ"ש שלא היה הדור הזה בהורגי זכריה ואין ראוי שבנים יומתו על אבות [יפ"ת]:

ההוא גברא כו'. כלפי עצמו אמר כן אני שהרגתי כל אלה מישראל עאכ"ו שיהא עונשי גדול:

ערק. ברח מבני חילו:

ושדר פרדשנא. פי' שלח מנחה ודורון לתוך לתוך ביתו. ובפ' הניזקין גרס פעיטתא. ופירש"י שטר צוואה שפרט מה תהא על נכסיו:

וינאץ השקד. חוזר למעלה לפרש הפ' מקהלות:

זו נבואתו של ירמיה. ופי' הכתוב וינאץ לשון הנצו הרמונים. שהרי האלף לא נקראת בה. כלו' תצמח נבואות ירמיה. שאמר מקל שקד אני רואה [רש"י]:

משבעה עשר בתמוז. שבו ביום הובקעה העיר:

זה צלם של נבוכדנצר. וקראו חגב דרך גנאי כמו עגב בחילוף אותיות אחה"ע. ודרש ויסתבל שלא יכול לסבול משאו מפני גבהו [מת"כ]:

בקנה זו היו מעמידין. כצ"ל [א"א]:

דימוס. פי' הערוך נדבך של אבנים [מת"כ] אבל כשתעיין בערוך תראה ששגה המת"כ בעדותו עליו. והמוסף פי' שהוא בל"י כבל:

וזהבם לנדה יהיה. היינו לעכו"ם שמטמאה כנדה. שנא' תזרם כמו דוה צא חאמר לו:

זו זכות אבות. שתופר זכות אבות. ויהיה האביונה מלשון אב [רש"י]:

כי הולך האדם. ישראל שנקראו אדם שנא' אדם אתם:

מבבל היו. שתרח אבי אברהם מעבר הנהר היה:

זה נלות יכניה. שקדמו לגלות צדקיהו י"א שנה:

יצתה גלותו של יכניה. לקראת נבוכדנצר על כרחן שלא בטובתן עם שאר בני העיר לקלסו שהוא גבור ומצליח. מכוסים שחורים מבפנים על צרות גלות צדקיהו. ולבושים לבנים מבחוץ להראות שמחה לפני נבוכדנצר על שנצח את אויביו:

והיו מקלסין לקראתו נקטה ברבריה. היו מקלסין לפניו שנצח לכל אנשים ריקים ופוחזים בני בלי שם. עם לועז תרגומו עם ברבריה:

והיו משאלין מה כו' בני גלות יכניה. היו שואלין לאלו בני גלות של צדקיהו מה נעשה באבי מה נעשה בבני. והם אמרו להם אשר כו':

והוון מקלסין כו'. בני גלות יכניה היו מקלסין את המלך ביד אחת. והיו מספידין בכף על ירך ביד אחת:

ופארכם על ראשיכם וגו'. לא תספדו ולא תבכו:

זו שלשלת יוחסין. ע"ד דכתיב וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי [מלאכי ג']:

כדו של ברוך כו'. שניהם היו ראשי ישראל. והיו משכחים תורתם בעינוי הדרך. וכדפרש"י בסוף קהלת ופליגי איזה מהם היה גולה באחרונה. ושנשבר גם כדו על גבי מבוע תורתו של ראשון [מת"כ] וזה ידוע שאין שוברין את הכד אלא אם כן יבש המבוע. אלא שפליגי בזה מי נקרא המבוע. או ירמיה שהיה רבו של ברוך. כדכתיב מפיו יקרא אלי וגו'. או ברוך נקרא המבוע ע"ד ומתלמידי יותר מכולם. חד סבר דירמיה נקרא המבוע ויבש מקור תורתו תחילה ואח"כ נשבר גם כד של ברוך. ומר סבר איפכא:

זוטא. פירוש תחתיתו:

ששם צללו מתי מבול. כצ"ל. וכן הוא בירושלמי פ"ד דברכות שע"י שהיא עמוקה מכל העולם נשטפו שם במי המבול. והיינו דכתב גם לבבל נפלו חללי כל הארץ. אבל עיקר שמה היה בבל:

ששם ננער דור המבול. ע"י שהוא עמוקה כדפירשתי:

מנוערים מכל המצות התלויות בארץ. וה"ה שיצדק שם זה לכל מקום חוצה לארץ. אלא שנקרא לבבל ביחוד לפי ששם היו רבים מישראל שהו צריכים לקיים מצות [יפ"ת]:

בתשנוק. לשון צרה וצוקה. התעללתי במצרים. ת"י דשניקית ית מצראי. וינער תרגומו ושניק. ור"ל שכל ימיהם הם חיים חיי צער וצוקה עד יום מותם. והם תמיד בלא נר שאין שמן מצוי בבבל. ובלא מרחץ מחוסר עצים. וכן אמרי' במס' שבת פ"ב ותזנח משלום נפשי זה נר. נשיתי טובה זה מרחץ ע"כ. והאי קרא בגלות בבל משתעי:

שהם מתים נערים. דלמען יאריכון ימיך על האדמה כתיב:

ששריה נערים. מבעטים בתורה. ששריה פי' ת"ח ע"ד בי שרים ישורו וגו':

שונא וער. פי' אויב כד"א ופשרי' לערך: