עץ יוסף על איכה רבה, פתיחתא כד

פתח משא ניא חזיון כו'. גם טעם פתיחה זו לומר דעיקר קינת איכה על סילוק השכינה כדמסיים אסלק שכינתי וכו' ואגב אורחי' דריש קראי דסמיכין ליה בדרשות אחרות (יפ"ע):

שכל החוזים מתנבאים עליה על ירושלים. וקראה גיא חזיון לפי שכל החוזים היינו הנביאים מתנבאים עליה להשיב יושביה מעון. וקראה גיא אף שהוא הר לכנותה לרעה לפי שהפילוה יושביה ברעתם ושמוה מהר אל בקעה. ואינה ראויה שתקרא עתה הר אלא גיא [רד"ק]:

גיא שכל החוזים עומדים ממנה. וקראה גיא למעלת העיר ולשבח. כי כשם שהבקעה מקבלת מי גשמים כך ירושלים מוכנת לקבל שפע נבואה. לפי ששם היא שער השמים. ומשם באה הנבואה לנביאים [בחיי]:

שכל החוזים. פירוש רובם ככולם:

ירושלמי היה. מעיר ירושלים:

שהשליכו דברי חוזים לארץ. ופירושו משא העיר שהשליכו לגיא ולארץ החזיון:

ולאיגרא סלקין לון. בתמיה. וכי היו עולים להם על הגנות. דליכא לפרש לפי שדרך בני העיר לעלות לגנות ולמגדלים כשהאויבים באים כדי להשגב שם ולהלחם בהם. דא"כ ה"ל להזכיר גם המגדלים שהם עיקר בזה יותר מהגגות:

גסי הרוח. ובדרך משל אמר שבדעתם עלו לרום שמים:

משמש שלש לשונות. משום דבעי למימר דתשואות דהכא לשון מרגשות. דהיינו השמעת קול המון ע"ד נהלך ברגש. או לשון קבוץ כמו למה רגשו גוים. ולא יצדק זה גבי תשואות נוגש. וגבי שואה ומשואה. לכן הוזקק לומר דלא קשה דשלשה לשונות משמש ל' תשואות:

תשואות נוגש לא ישמע. פירושו שם שהפרא הוא חמור הבר לא ישמע המיית נוגש לנגשו למלאכה:

שנא' תשואות מלאה. שפי' עד הנה היתה מלאה המיית אנשים. או פי' עד הנה היה בה קיבוץ אנשים הרבה כמש"ל:

שנא' אמש שואה ומשואה. וכי היכי דאמש הוא לשון אפילה ולילה הכי נמי שואה ומשואה. כמו [צפניה א'] יום שואה ומשואה:

קרתא מערבבתא. שהיתה מלאה אנשים והיה ערבוביא בה:

דחייתא. כן הוא תרגום שלו. ופי' כרך מלאה שמחה במרבית ממשלתה ועושרה:

חלליך לא חללי חרב וכו'. ר"ל ועתה איך עלתה בך אשר חלליך לא חללי חרב והמה ולא מתי מלחמה. אלא מזי רעב וכו' קשה ממיתת חרב. כד"א טובים היו חללי חרב מחללי רעב:

מקשיותם. מפני קושי ערפם נענשו שנמסרו לאויב:

שהיו מתירים. השונאים היו מתירים החבלים מקשתותם ואוסרין וקושרים בהם את ישראל. והכוונה בזה להודיע גודל שפלת ישראל. וגודל לבב האויבים שלא היו מחשיבים אותם לכלום. שהרי היו מתירים יתרי הקשת כדי לקשור אותם. ואילו היו מחשיבין אותם היו מניחין הקשת דריכה ביתר שלה להלחם בה אם יקום עליהם איש. אבל היה לבם נכון ובטוח מאד [כלי פז]:

מרחוק ברחו מרחיקים וכו'. משום דק"ל מאי ברחוק. לרחוק מבע"ל. לכן קאמר שה"פ כל נמצאיך אסרו יחדיו. משום שמרחוק [היינו מהקב"ה שנא' בו מרחוק ה' וגו'] ברחו שהרחיקו מלשמוע וכו':

בקשו מח"ש לומר שירה. כדרכן כדאמרי' בפי' גיד הנשה ג' כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום:

ולא הניחן. לפי שאין ה' שמח במפלתן של רשעים כדאמרי' בפ"ק דמגילה ע"ש:

לא ידון רוחי. דרש ידון כמו ירון. שפעמים הרי"ש והדל"ת מתחלפות ופי' רוח מלאכי ה' ע"ד עושה מלאכיו רוחות. ופי' באדם לעולם ברעת האדם לא ירונו המלאכים [יפ"ע]:

ולא קרב זה אל זה. דהיינו המלאכים המתקרבים זה אל זה לומר שירה יחדיו. כאומר וקרא זה אל זה ואמר:

ניחומין אלו שאתם אומרים. כי כבודי בשמים ממעל ויסתפק בעליונים:

ניאוצין הן. דרש תאיצו לשון ניאוצין:

יום דביזה. דרש מבוסה כמו מבוזה בחלוף זיי"ן בסמ"ך [מת"כ]:

יום דבכיה. דרש מבוכה לשון בכיה:

גיא שכל החוזים וכו'. ר"ל למה יום מהומה וכו' הוא מפני שכל הנביאים התרו בה ולא חששה:

מקרקרין. פי' שהיו מהרסין קירות בתיהם ועושין מהן מיני הגנות ומעמידין אותן על המגדלים שבהר להשגב בהם מול האויב. ושועיהם פי' מגדליהם ופי' ושוע ההר למגדל שעל ההר:

קיבוץ. דגירי של חצים שאשפה הוא נרתק החצים כאומר אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם ואומר שבני עילם הבאים להלחם נשא והעמיס אשפתות מלאות חצים על רכב אדם של פרשים לירות אל עם בני ישראל:

ערה. פירשו כמו ערו ערו עד היסוד. וכדמפרש שהיו מקרקרים כו' [מ"כ]:

של מי הים. כלו' שהרכב רב מאד כאילו ימלא עמוקה של הים דרך גוזמא. וא"א והכלי פז גרסי כמלא עומקה של גיהנם וכ"ה בילקוט. ולפ"ז דרש עמקיך מעין עוברי בעמק הבכא דהיינו גיהנם כדאי' בפ"ב דעירובין [יפ"ע]. ולפי גירסתנו פירושו שמלאו כל השדות רכב כמו מבחר עמקיך והוא הים שהוא מלא מים:

משתיי אזלין כו'. דרך שתי היו מחפשטין והולכין מתפשטין ושבין הנה והנה כדי שיהיו נראין הרבה יותר משהיו. ומריבוי שות שתו דריש התפשטות כפול. דהיינו שהולכים ובאים וכל זה עשו האויבים כדי להבהיל את ישראל יותר ויותר:

גלו דבסיא. האויב גלה את מסך יהודה היינו שהחריב את תקרת בית המקדש כמש"ל ס' כ"א:

אל נשק בית היער כו'. פי' שהרגישו אז באותו זיין שהיה להם בסיני שעל ידו היו נמלטים מן השונאים כדאי' בבמדב"ר פ' ט"ז שכל זמן שהיו בידם לא היה דבר רע נוגע בהם. ולסני קרא בית היער ע"ש יערת דבש שהתורה שמתוקה מדבש קבלו מהר סני:

לבצר החומה. לחזק החומה כמו שמסיים שהיו נותנים כו':

ולא כבר עשה חזקיהו כן. ר"ל הלא חזקיהו שהיה צדיק גמור עשה תחבולות אנושיות ולמה מגנה את ישראל בזה:

בה' אלהי ישראל בטח. שיעזרהו ועל כן אין רעה במה שהחזיק החומה להשמר מהאויב. כי עם הבטחון ההשתדלות טוב ולהכין עצמו לקבלת העזר אלה כמ"ש רז"ל יכול אפי' יושב ובטל. ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה:

ולא הבטתם אל עושיה. דרש הבטתם כמו הבטחתם. שפעמים החי"ת נבלעת כגון מסותא מסחותא:

ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד. קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם הכינו עצמכם לד' דברים. אמרו למאי. אמר להם לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. אמרו לפניו רבש"ע כתיב הוד והדר לפניו ואתה אומר כדין. אמר להון השעה צריכה לכך. א"ל וחכמין אנן. א"ל אנא מליף לכון כצ"ל [א"א]. דריש ויקרא ה' אלהם לבכי ולמספד. שהדיבור הוא כנגד המלאכים שהם יספדו ויבכו על חורבן בה"מ. ומה שא"ל אנא מליף לכון מלשון ויקרא דריש לה שהוא כענין וקרא אליה את הקריאה:

היינו הוא דאמר פשוטה ועורה. פ' הא דכתיב הכא ויקרא ה' אלהים ביום ההוא היינו מה שאמר שם. דלחגור שק דהכא היינו וחגורה על חלצים דהתם [יפ"ע]:

כך תהיו מספידים. על שדים סופדים. פי' הקב"ה אמר למלאכים כך תהיו מספידים. והיינו דכתיב על שדים סופדים. שהוא כאילו אמר על שדים תהיו סופדים. וכדמפרש על חורבן ראשון ושני. משום דשדים הוא לשון רבים דרשו על ב' מקדשות שהיו משפיעים ומניקין את ישראל. כשדים הללו המניקין את התינוק:

זש"ה כו' אלה אזכרה. מפרש ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי. היינו שהודיע ע"י נביאיו הבכי שעתידין לבכות על חורבן ביהמ"ק כדאמרינן זכורה אני וכו' ואני בוכה ומתאנחת כו' ולאפוקי ממה שפי' תחילה שהדיבור כנגד המלאכים או על עצמו כדלקמן [יפ"ע]:

זכורה אני בטחון כו'. כלו' אעפ"י שאני זוכרת שלותי שאבדתי איני בוכה ומתאנחת אלא על חורבן ביהמ"ק. וסילוק השכינה מאצלי. וז"ש ואני בוכה ואומר מי ישימני כו':

והכהנים עומדים על הדוכן. אין זה מכוון שאין עומדים על הדוכן אלא הלוים. כדאי' בריש מגילה [יפ"ע]:

ד"א ויקרא כו'. השתא מפרש שהקריאה לבכי כנגד הקב"ה בעצמו. וכדאמרי' לקמן והיה הקב"ה סופד ואומר כו':

בשעה שביקש הקב"ה כו'. נקדים מה שאחז"ל מזמור לאסף קינה לאסף מבעי ליה כו' אלא שזמר על ששפך הקב"ה חמתו על ביהמ"ק ולא על ישראל. וזהו מ"ש כאן בשעה שביקש הקב"ה להחריב את ביהמ"ק ולא לעשות כליה בישראל. אמר כל זמן שאני בתוכו אין העכו"ם נוגעים בו. כי אם בישראל ויכלו תחת ידם וימקו בעונם. כי הלא אימתי שבבית המקדש תובעתם. והכוונה שני להחריב הבית כדי להקל מעל ישראל שלא יתבטלו. על כן מה עשה הוא יתב' אמר אכבוש עיני ממנו ולא מישראל. וכן אשבע שלא אזקק לו. אך לא מישראל. כענין השוכן אתם בתוך טומאותם ועל ידי כן יערבו את לבם להחריב את בית המקדש מלהנות תחלה בישראל [אלש"יך]:

שלא אזקק לו עד עת קץ. שאף על פי שנבנה בית שני לא שרתה בו שכינה. והיה חסר הארון ואו"ת ואש של מעלה כו' [אלון בכות]:

הדא הוא דכתיב השיב אחור ימינו מפני אויב. פי' השים עצמו כמשיב אחור ימינו מלהלחם בעד בניו. מפני אויב כדי שיכנס האויב אל ביהמ"ק. שאם לא היה משיב אותה לא היה האויב נכנס והיה אבדן של ישראל חלילה:

הה"ד אלך אשובה. פי' שעל ידי מה שאלך למעלה כדי שיכנסו האויבים לבהמ"ק יהיה סיבה שאשוב פה אל מקומי הוא בבית המקדש של מטה והליכה תהיה עד אשר יאשמו ובקשו פני [באלשיך הושע ה']:

היה הקדוש ברוך הוא בוכה. עיין ביאורו בענף:

רבש"ע אני אבכה. יבין כל מבין כי הדברים בכאן אינם כפשוטן ויש בו סודות וכוונות נסתרות ידועות ליודעי חן:

בני היכן אתם כו'. הענין כי יש יאהב את בנו על שהוא בנו גם שלא ישרתהו. ויש יאהב בנו על השירות. ויש שגם שאינו משרת אותו יש לו אהבה עמו ויאהבהו על טוב לבו. ועל בחינה הראשונה אמר בני היכן אתם. ועל השניה אמר כהני וכו'. ועל השלישי אומר אוהבי וכו'. ובכולם אמר היכן אתם לומר אם ביתי חרב הוא במקום כבודו. אך בני ישראל זולת השעבוד גם גלו. ומדקאמר בכולן היכן אתם ולא הם. לומר בכל מקום לפני אתם. כי עמכם אנכי ונוכח פני אתם. על כן אמר לנוכח ולא אמר הם. והנה אתה ירמיה ראית ברשעתם וראית בצרתם. וע"כ אינך יודע לבכות באופן יהיה איזה התעוררת רחמים עליהם. ע"כ תקרא את האבות ומשה כי הם יודעים לבכות כי יודעים זכיות ראשונים שעליהם ירגישו צער לבכות ולהצטער עליהם כאשר היה אחרי כן ע"י רחל בסוף המאמר. מה שאין אתה יודע. והוא כאשר מזכירים כל אחד זכותו להגן על בניהם [עיין באלשי"ך פסוק צעק לבם]:

ובוכין עד שערי בהמ"ק. שהוא מקום שפע העליון ע"ד וזה שער השמים שמכוון נגד שער השמים נגד שער שכל מקום ההשפעה מלמעלה למטה:

ואלמלא מקרא שכתוב א"א לאומרו. כי מי יוכל לשער שיתיחס צער בחקו יתב':

אוי למלך שבקטנותו הצליח. כי ההשפע נקרא הצלחה בחקו יתב'. וזהו שעתה בעונותיהם אינו יכול להשפיע תקרא לא הצליח בזקנותו [יפ"ע]:

אפי' כדור אנוש שהיה ראש לעכו"ם. כדאיתא בב"ר מדכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' שהוא לשון מרד:

לא חשבת את ישראל. שדור אנוש נשטפו במי הים כדאי' בב"ר פ' כ"ג ולא חלו בה ידים. אבל ישראל לקו בידי אדם בכמה פורעניות:

מה לכם קושרים מספד בענין הזה. מה לכם לחוש לצער החוטאים ובפרט כי אותה אתם מבקשים שתהיה שכינתי בשמים. שמזה הטעם אמרתם ווי כשהוקם המשכן כדאי' בבמדב"ר פ' י"ב. אמרו לפניו מפני אברהם אוהבך ר"ל אנו מצטערים על צרת אברהם המגעת לו בחורבן הבית אשר נבנה בזכותו. כי הבית הראשון אשר היה בימים ההם נבנה בזכות אברהם:

מה לידידי בביתי. והיינו אברהם כאומר זרע אברהם אוהבי:

מפני מה הגלית את בני כו'. שטען אברהם לפני הקב"ה כיון שהחרבת את בהמ"ק א"כ מפני מה הגלית את בני שמסרתם ביד הכשדים והרגום בכל מיתות משונות א"כ מה הועיל שהחרבת את ביהמ"ק לשפוך חמתך על העצים והאבנים כיון שכבר נעשה בהם הרג רב ואתה תופס את החבל בשני ראשים. שהחרבת את ביהמ"ק ונעשה בהם הרג רב. במקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. הלא מהראוי היה שיגן זכות זה. או שלא יחרב ביהמ"ק או להציל את ישראל. אמר לו הקב"ה בניך חטאו ועברו על כל התורה. היינו למודה. ועל כ"ב אותיות שבה היינו פרטי מצוותיה. אי נמי על כל התורה היינו שחטאו בכללה דהיינו בעכו"ם. וכ"ב אותיות היינו שאר עבירות פרטות. ור"ל שהרבו לפשוט כל כך עד שלא היה די בחורבן ביהמ"ק לבד לכפר. ואילו לא נחרב הביהמ"ק היה בהם כליה ח"ו. אלא בחורבן ביהמ"ק ובהרג שנעשה בהם הספיק לכפר:

מי מעיד בהם בישראל כו'. נראה דודאי לא חשיד קב"ה למיעבד דינא בלא דינא. אלא שכוונת אברהם היה לומר שמ"מ היה לך לרחם עליהם מצד שהם יותר טובים מהעכו"ם וליכא מי שיעיד על ישראל שהם גרועים יותר מהם:

עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך. ולכן אף אם יבטלו זמן מה מלעסוק בה עדיין הם צדיקים נגד אותם שלא רצו לא מיניה ולא מקצתה. ועוד שאין ראוי לדקדק עליהם כ"כ במה שקבלו בבחירתם ולוותר להם קצת בשכר מה שקבלוה:

נתביישו ועמדו בעצמן. ולא העידו בישראל. ועכ"ז לא הועיל לישראל כי לא חש ה' לזה מאחר שכבר ראה אברהם שבאו להעיד והוא עכבן. וה"ל כאילו העידו:

אלא אני בעצמי כפתתי אותו. פי' קשרתי אותו. והכוונה שהמוסר עצמו ליהרג נקל הוא מן האב שבא לשחוט את בנו בידו. וזהו שאמר אברהם כמו שכבשתי את רחמי כדי לעשות רצונך. כן היה ראוי שיכבשו רחמיך את כעסך מעל ישראל. ועיין לקמן פ' בכה תבכה:

אלהים יראה לו השה לעולה בני. שפי' אלהים יראה לו השה. ואם לאו לעולה בני. כדאי' בב"ר:

ועתה לא תזכור לי את זאת לרחם על בני. ר"ל לא מתורת זכות קאתי. אלא כלו'. שראוי שיחוש ה' לעמל יעקב שלא יהיה יגיעו לבטלה אחר שהוא אהוב למעלה:

ויי על דמטא לבנן. אוי על מה שהגיע לבנינו. היאך נהייתם כיתומים בלא אב. איך אתם ישנים בצהרים ובקיץ בלא לבוש ובלא כסות. היאך הלכתם בהרים ואבני חצץ שלופי מנעלים ובלא סנדלים. היאך אתם טוענים משאות טעונות חול. היאך היו ידיכם קשורים לאחוריכם. היאך לא היה לכם פנאי לבלוע הרוק שבפיכם:

ליטא שמשא כו'. מקולל תהא אתה השמש. למה לא נעשית חושך בשעה שנכנס האויב לבהמ"ק. השיבה לו השמש חייך אנכי אשבע. משה רועה נאמן. היאך היה אפשר לי להיות חושך. לא הניחו לי ולא הרפו ממני מלמעלה. שלקחו אותי והכו אותי בששים שרביטין של אש ואומרו לי צא והאיר אורך:

תוב פתח כו'. שוב פתח משה ואמר. אוי על זיו שלך את בהמ"ק היאך נעשה הזיו שלך חשך. אוי על שהגיע זמנך ליחרב והיכל לישרף באש. ותינוקות של בית רבן מומתים ואבותם הולכים בשבי ובגלות ובחרב:

שבאו כו'. כלפי השונאים אמר כן. אתם השבאים. אי לשון גערה בחייכון אני משביע אתכם אתון שבאים שלא תהרגום מיתות אכזריות. ולא תעשו כלה כולם ולא תמיתון הבן בפניו של אביו. ובת בפניה של אמה. שיגיע עת וזמן שאדון השמים יחשוב עמכם ויקבל הדין מכם:

וכשדי רשעיא כו'. זהו דברי הספר. אבל הכשדים הרשעים לא עשו כן אלא היו מושיבין הבן בחיקו של אמו ואמרו לו לאביו קום שחטהו. והיתה אמו בוכה ונושרים הדמעות עליו. ואביו היה תולה לו ראשו למטה לשחיטה:

ועוד אמר משה לפניו. כצ"ל [מת"כ]:

ועבד לאבא בשבילי שבע שנים. פי' וכיון שהוא קנה אותי בקנין גמור בשכירות שלו. בודאי היה לי להקפיד על צרה שלי שלא קנה אותה רק אותי קנה והא אפי' אם לא היה קנה אותי רק לקח אותי בחנם היה לי להקפיד. מכ"ש עכשיו שקנה אותי:

ומה שאני ב"ו כו'. פי' אע"פ שדרכו של ב"ו הוא להקפיד ולקנא בב"ו שכמותו. אפ"ה לא קנאתי לצרה שלי:

ואתה כו' רחמן כו' שאין בה ממש. פי' דהא אפילו אם היה ממש ח"ו בעכו"ם אין אתה צריך לקנאות בה משום שאתה רחמן. מכ"ש השתא שאין ממש בעכו"ם א"כ הוא ק"ו בן בט של ק"ו שאין אתה צריך לקנאות בה:

קול ברמה נשמע. הנה בשמי מרום נשמע קול והוא יללת בכי מר:

רחל מבכה. הקול ההוא של רחל אמנו אשר מבכה על בניה שגלו מארצם:

מאנה. ממאנת לקבל תנחומין כי אין אחד מבניה מי שנשאר בארצו כי כולם גלו. ואע"פ שלא היו כולם מזרעה מ"מ נקראו כולם על שמה כדאי' בב"ר פ' ע"א:

כי יש שכר לפעולתך שמסרת הסימנים לאחותך. ובגמול זה ישובו בניך מארץ אויב. כי מדה נגד מדה לא בטלה וכשם שהוצאתך את אחותך מתוך ההפכה שאם הכיר בה יעקב היה מוציאה בחרפה. כך ישובו מארץ אויב. וכמו שסבלת תאותך והמתנת להיות ליעקב אחר נשואי לאה. כך יש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים שלך לגבולם: