עץ יוסף על איכה רבה, פתיחתא כב

פתח חוי מגיעי בית. שהיו מבקשים כל אחד לירש כל הארץ לבדו. וכנגד זה נענשו שיצאו ממנה והיתה הארץ בדד בהעדרם. ולריש לקיש פי' שהרבו בעכו"ם עד שברחה השכינה מבית המקדש מלפניה ונשארו ישראל בארץ בלי שכינה וז"ש והושבתם לבדכם בקרב הארץ. וכנגד זה נענשו שגם הם גלו והיתה הארץ בלתם. וע"ז אמר איכה ישבה בדד [יפ"ע]:

מלוהו על ביתו. וע"י שאין בידו לפדותו נחלט לו ומחברו עם ביתו עד שאין נשאר בית לעניים ובזה עברו על לא תחמוד. ואפשר שלמדו ענין ההלואה מסמיכות הפסוק הקודם לצדקה והנה צעקה שמלפנים נראה מעשה צדקה שמלוהו בשעת דחקו והנה לפי האמת צעקה היא שהרי כוונתו ליטלה ממנו. וזהו שסמך הוי מגיעי בית בבית שרוצה להגיע ביתו לשל עני ולהרחיבו. וזהו אמרו עד אפס מקום אל העני לא בבית ולא בשדה [כלי פז]:

לא באחת אלא בשתים. להזהירו ביותר שישמע הדבר יפה. כך באזני ה' צבאות פי' שהנביא אומר שה' השמיעו הדבר בשתי אזניו לאמת הענין [יפ"ע]:

הגעתם חורבן ראשון לחורבן שני. כלו' שנתפשט חורבן ראשון עד שהגיע לחורבן שני. ע"ד שכתבתי לעיל שעון עכו"ם שהיה בבית ראשון לא נרצה עד שנחרב הבית שני. ולכן כמו שהיה בחורבן ראשון ציון שדה תחרש. כמו כן היתה בשני:

מי גרם למקום ליחרב. פי' לירושלים ליחרב:

שלא הניחו כו'. וזהו עד אפס מקום. אפס הוא כמו אין. כלו' שלא נשאר מקום פנוי מעכו"ם:

וכיון שלא מיחו בידם. ואף על גב דבמטמוניות היו עובדים מכל מקום היו מרגישים בהם. והיה ראוי למחות בהם:

לוכסן. פי' באלכסון:

כדי שיהא כו'. ר"ג כשהיה עומד בכל אחד מראשי התלם היה מסתכל ומכוין על עכו"ם:

ברחובות. שהם חוץ לעיר כמו עד רחוב לבא חמת [יפ"ע]:

ותבני לך גב. דה"ק קרא ותבני לך גב וגו' אף שכבר אל כל ראש דרך בנית רמתך. לא היה די לך זאת עד שהוספת רעתך ותבני לך גב וגו' בכל רחוב:

עד אימתי. פי' עד אימתי היו מתחזקים והולכים עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים:

מהו בביאה. משום דלמ"ש שהכניסוהו לק"ק לא היה במבוא הפתח רק בתוך ק"ק. לכן הוזקק לפרש בביאה. לשון בייא בייא. והוא לשון צעקת חמס ועוות הדין. פי' אוי למנהג זה שגר תושב יפנה ויגרש בעל הבית:

שתריעו לקבל. כן גרס היפ"ע. וכתב מהשתרע דריש שתי רע וכדפרש"י בפ"ק דיומא מהשתרע דריש נוטריקון בב' תיבות ב' רעים. ופי' כאן דהיינו שאין המטה יכולה לקבל אשה ובעלה וריעה כדאמרינן בויקרא רבה פ' י"ז:

עשיתם מסכה צרה. פי' שעשו את מסכת זהבם צרה להשי"ת שכתוב בו כונס כנד מי הים. כאשה שנעשית צרה לחברתה. ששתפו את מסכת זהבם עמו:

לאותו שכתוב בו כנס כנד מי הים. הזכיר את ה' בכאן בהיו זו כונס כנד מי הים. ולא הזכיר שבח אחר של הקב"ה. הוא להגדיל התימא. כי איך השוו המסכה שאין בה ממש לכונס כנד מי הים. שהוא נס גדול מפורסם [יפ"ת]: