עץ יוסף על איכה רבה, פתיחתא יז

בבתי טרטיאות ובתי קרקסיאות. המוסף ערוך כתב טרטיאות בלשון יוני ורומי בנין מיוחד לראות צחוק הלצים. קרקסיאות הוא בנין עגול וגם הוא מיוחד למיני צחוק. ועיין בערוך ערך טאטר. וברש"י כתובות [דף ה' ע"א]:

בגין דלא נצרך. פי' ראוי ליזהר בהוצאותינו שלא נצטרך לאכול חרובין כיהודי שהוא מוציא ממונו בשבתות ויו"ט כדלקמן ובא לידי עניות וצריך לאכול חרובין. וכדאמרי' בחזית פסוק משכני. צריך יהודאה לחרובי גבי יאה מסכנותא לישראל. והן אומרים כו'. זהו עוד ליצנות אחרת שאומרים זה לזה כמה שנים אתה צריך ללקות. ומשיב לו חבירו כחלוקו של היהודי שהוא לובש משבת לשבת וצריך כבוס גדול [מ"כ]. והמעריך כתב פי' כמה שנים אתה רוצה לחיות. והוא משיב כחלוק של שבת של היהודים שכיון שאינו לובשה אלא משבת לשבת היא מתקיימת שנים רבות עכ"ל:

ומכניסין וכו'. זהו עוד ליצנות אחרת שמכניסים את הגמל לבית השחוק. והמכסה של גמל אינו אלא שקים. ודרך העולם שהאבלים מלובשים בשקים ולכן הם שואלים על מה זה מתאבל [מעריך] והם משיבים דרך לעג על שאכלו היהודים הקוצים של הגמל הזה:

ומכניסים את המתים. צ"ל ומכניסין המומס [א"א ויפ"ע] וכן הוא לקמן בפסוק הייתי שחוק. וכתב בספר יערות הדבש [ח"א דף מ"ו] שענין החניטה היה שהיו סכין גוף המת בשמן המור והסירו מתוכו בני מעיים ונותנים שמן בחוץ ומבפנים ומניחין אותו בחמה להתייבש. וכן מתמידים לערך ע' יום. ואז נתקשה הגוף ונעשה כעצם ואבן קשה והוא קיים ממש כל ימות עולם ונקראת בלשונם מומיא ע"ש באריכות וא"כ זה שכתוב כאן את המתים הוא המומיא דלקמן בפסוק הייתי שחוק:

מגולח. האב"א בפרשה וישלח הביא הגירסא מגילה. ובין כך ובין כך פירושו קרח מן השער [א"א]:

ומתעפרין כעפר. ולפיכך שערן יוצא. ובעל מומם זה הוא יהודי ולפיכך יצא שערו וראשו קרח [מ"כ]:

וסכין בשמן וכו'. זהו ליצנות אחרת. לפי שישנים על הארץ צריכים לסוך בשמן להעביר הזוהמא. לפיכך השמן ביוקר [מת"כ]:

ובתי כנסיות ובבתי מדרשות. כענין ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים. אוהב ה' שערי צוין:

ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט"ב. המג"א בא"ח סי' תקנ"ב ס"ק י"ב כתב שמ"ש ומשתכרין פי' היינו ששותין כל צרכן. ולא איירי אלא בסעודה שקודם מנחה:

וקוראין קינין וכו' וצריך לקרות בטעמו ונגונו. וזהו ונגינות שותי שכר [מ"כ]: