עץ יוסף על איכה רבה, פתיחתא יג

פתח מפיץ וחרב כו'. בא לתת טעם למה הפיץ ה' את ישראל בגלות ולא חמל להאריך אפו להם או ליסרם במשפט בארצם. שהתשובה בזה שהוא כדי לעקור עכו"ם מידה. מאחר שהחזיקו בה כולי האי לא היה תקנה להפרישם ממנה אלא ע"י הגלות. ואסמכיה אמפיץ וחרב וחץ שנון [יפ"ע]:

אלו ישראל. ורעהו היינו הקב"ה כמד"א רעך ורע אביך אל תעזוב:

כשבאת לרעות אותנו כו'. פי' שבראשונה כשהיית רועה אותנו היינו כשן דאכלה ומדקה. והיינו מ"ש ואכלת את כל העמים והיינו שן רועה שהיינו כשן שהיא רועה ואוכלת. ועכשיו למה שן רועה אוכלת אותנו דהיינו אותו שכתוב [דניאל ז'] אכלה ומדקה. דדריש שן רועה לשעבר ובגלות:

ולמה שן רועה אוכלת אותנו כו'. דאע"ג דחטאנו ואמרנו עדות שקר עליך מ"מ לא היה מן הדין שישלוט האויב בנו משום שהם מקולקלים יותר ממנו. על זה באה התשובה מפני בטחונה של עכו"ם כו' שבגדו בצורם שהיה עמהם תמיד. וזהו שאה"כ מבטח בוגד וגו' שר"ל שבגדו בהקב"ה שהיה תמיד מבטחם ביום צרה ובטחו בעכו"ם. ועוד שהקב"ה היה מתרה בהם תמיד. וז"ש בקרא דכתיב בתחיה מעדה בגד [שהעדו מהם ב' לבושים. כדאיתא לעיל פתיחתא י"ב] ביום קרה. על שם ויהי כאשר קרא ולא שמעו:

שמן מערערא. פי' שן רעועה מלשון ערער תתערער. ופי' שבוחה:

ורגל ממטמטא. לשון התמוטטום. וזה רמז על ענין ויגרס בחצץ שני. ועל ענין הגלות שהוא ממועט הרגל. ושני אלו באו משום מבטח בוגד שבמקום מבטח היה בוגד. ובמקום בוגד היה מבטח. שבמקום הבטחון בה' נעשה בגידה. וכן הבגידה נעשה מבטח. שבמקום הבגידה בעכו"ם בטחו בה [יפ"ע]:

פתח איש חכם כו'. גם טעם פתיחה זו כהנך דלעיל:

כל מי שהוא דן את טיפש שמוכיחו ומייסרו הוא עצמו נידון. שמצטער בו ע"י שאינו שמע מוסר ומוסיף במריו ולועג לו:

הה"ד. מיותר [א"א]: