עץ יוסף על בראשית רבה צה:א

כתיב זאב וטלה כו'. בתנחומא איתא עושה שלום במרומיו יהודה ויוסף זה ארי וזה שור אתמול מנגחים זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו ואת יהודה שלח לפניו:

כל מה שהכה הקב"ה כו'. שהשי"ת מרפא לעתיד כל בעלי מומין וכדי שלא יקשה מכם עור ופסח מתרץ דכשם שהאדם הולך כו' ואח"כ מתרפאין (יפ"ת):

ואף החיות כו'. כי קודם החטא היה הכל על מתכונת השלימות. וגם הבע"ח כן כמאמרם לעיל במדרש בראשית שהאכיל אדם לכל החיות והבהמות מעץ הדעת. ולכן נשתנו מטבעם. אך לע"ל אז יתוקן כל העולם כמו שהיה טרם החטא:

כשם שהאדם כו' בקה"ר יליף לה מדור הולך ודור בא וממחצתי ואני ארפא:

אלם בא אלם לא דקדק להזכיר גם כן חגר ובא חגר כלפי ידלג כאיל פסח. ובתנחומא מזכירו:

שראה אותו שאול. לאו דוקא ראה דהא אמרי' בויק"ר פ' כ"ו שאול שמע קולו ולא ראה אותו. אלא כלו' שנזקק לו:

ומעיל קטן תעשה לו אמו. משמע שדרכו ללבוש מעיל תמיד. והוא שאמר בתוספתא המעיל בו גדל בו נקבר בו עלה. כלומר על ידי מעיל גדל כל ימיו ולכן נקבר עם מעיל. לא שמעיל אחד גדל בו כל ימיו דא"כ מאי והעלתה לו מימים ימימה (יפ"ת):

למה לפני לא נוצר אל. לעיל מהאי קרא כתיב הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו. ומפרש דה"ק מוציא מקברותיהם עם עור ואח"כ ירפאם ועינים יש. וכן חרשים וגו'. וטעם זה שיכירו כחי כי לפני לא נוצר אל ואני אמית ואחיה (יפ"ת):

ואני מרפא אותן לא ידעתי טעם ללשון זה (יפ"ת) ובילקוט ישעיה גרס כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן ואף החיות כו':

ירעו כאחד ולא יזיק הזאב את הטלה:

מי שהביא מיתה כלו' ולכן אין לה' לרפאותו שחטא לרבים ורבים לאו בני מחילה נינהו. והא דלא חשיב הכא גבעונים כדלעיל פ"ך אפשר דלא מיירי הכא אלא בחולי גופני (יפ"ת):

אלא ונחש עפר לחמו תמיד. וכדלעיל פ"כ:

זאב זה בנימן ר"ל שיעד הנביא כאן התאחדות המלכות והשבטים באהבה ואחוה רבה מבלי חלוק. שכל מעשה האבות והשבטים סימן לבנים:

כשירד בנימן כלומר כשצוה עליהם יוסף שירד בנימן עמם (מת"כ):

היו ממצעים אותו והיו נותנין אותו באמציעותם כדי לשמרו הטיב מאריה וגנבי:

וכן ביוסף אומר וישא. כצ"ל (מת"כ) ופי' וכן גבי יוסף מצינו שאה"כ וישא וגו' משמע שהיה צריך לכוין עיניו היטיב עד שיראה אותו משום שהיה מוצנע ביניהם שאם רוח המושל תעלה לאיזו רעה לא יהיה הוא אל מול פניו:

לפיכך ואת יהודה כו'. רש"י לפי שהיה שלם עמו לפיכך שלחו אל יוסף: