עץ יוסף על בראשית רבה צד:ט

ראית מימיך כו' כי הכא דחשיב כל נפש ס"ו. והדר חשיב יוסף ובניו דהוו לה שלשה. חשוב כלהו שבעים:

זו יוכבד ולזה רמז יוצאי ירך יעקב. כי ר"ת וס"ת ירך יעקב גימטרי' יוכבד. שנולדה בין החומות של מצרים:

עיבורה בארץ כנען ע' לעיל פ' ל"א סימן י"ז:

הה"ד ושם אשת עמרם וגומר ילדה אותם במצרים. ודייקי' מינה לידתה במצרים ואין הורתה במצרים כדאי' בפ' י"נ ודיוקא מדאצטריך לומר במצרים דפשיטא דבמצרים נולדה דאילו מקמי הכי ה"ל להזכירה ביורדי מצרים. אע"כ לדיוקא אתא והכי משמע בבמדב"ר פ' ל"ג:

על פיילי דמצרים נולדה פי' על שערי דמצרים נולדה בהכנסם בחומת מצרים. והיתה בת ק"ל שנה כשילדה את משה:

למוד הקב"ה כו' ולפ"ז אפי' נולדה אחר כניסתן שמה היתה בכלל המנין כיון שכבר היתה מעוברת ול"ג בתרווייהו ר' לוי בשם רשב"ן אלא כדלקמן בבמדב"ר פ"ג ברישא רשב"ל ובסיפא רשב"ן (נזה"ק):

אלא אף שמעי מנאו כו'. ר"ל שאשת ידותון היתה מעוברת את שמעי. וראה ברוה"ק שגם הוא עתיד להיות ראש משמרה. לפיכך אמר ששה (רש"י):

ואם יאמר לך אדם עשירי שמעי כו'. הנכון כגי' הספרים המדויקים ואם יאמר לך אדם מי יאמר לך כן אמור לו שמעי עשירי לדוכן. ופי' אם ישאלך מי מנלן דדוקא זה הוא שמעי שנמנה עודנו בבטן אולי הוא איש אחר מהמנויים שם. אמור לו שהוא נלמד ממה ששמעי נמנה שם (פסוק י"ז) ולא נזכר כלל מקודם לא בבני אסף וידותון והימן רק שנא' סתם בבני ידותון ששה ע"י ידותון אביהם. ובפרטם אינם כי אם חמשה ש"מ הוא הוא הששי ולא נזכר בשמו כי לא נולד עדיין ונרמז רק במספר הכולל. ואחר היותו גדול מוכשר למלאכת השיר אז נזכר בשמו (נזה"ק):

שמש אבינו יעקב כלו' בניו. שעל זה נאמר ומספר את רובע ישראל והיינו לגודל חשיבותן. ועז"א כשרף הזה כלו' כששרף הנוטף מעצי הקטף שמיד בצאתו מן העץ מקבלין אותו בספוג שאינו מאבד טיפה לחשיבות ערכו:

וי"א יעקב השלים שגם יעקב בכלל המנין ועז"א שם במנין בני לאה כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש. וכן הא דכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים היינו נמי עם יעקב. דיעקב עם בניו הם בית יעקב. ובכל נפש קמא לא קאמר אלא ס"ו ולא ס"ז משום דכתיב יוצאי ירכו. והא דכתיב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. תירץ הראב"ע דלפעמים אין הכתוב מקפיד בכיוצא בזה ולא חשש להוציא אחד משבעים:

משל לשתי לגיונות של מלך כו'. גי' האב"א המשל של ב' לגיונות צ"ל אחר הי"א הקב"ה השלים כו' כי דרש זה נמשך ע"ד מה שאמרו בפסיקת' שהקב"ה השלים למנין הע' נפש. וכן בעלייתן ממצרים היו ששים רבוא חסר א' דכתיב כשש מאות אלף רגלי. והשלים הקב"ה מנינן. וכן כיוצא בזה פ"א נצטרף הקב"ה למנין הע' נפש להשלים מנינן. ופ"א נצטרף למנין הס' רבוא להשלים מנינן:

דיקומנייא וגאסטנייא דיקומנייא בלשון רומי נכבדת וחשובה עשר ידות בין האחרות וגם לפעמים עשירים במנין. ופי' גאסטוניא על שם אגוסטוס. ונירון קיסר היה ראשון אשר קרא בשם לגיון אווגוסטנא (מוסף הערוך). והכוונה שכל לגיון היה במנין סך קצוב. אלא שבני החיל היו חסרים אחד ולא נשלם אלא עם המלך המצטרף עמהם ובשעה שהמלך מצטרף עם אלו הם שלמים ובני לגיון האחרת הן חסרים. וכן בהיפך:

וי"א הקב"ה השלים כו'. מפדר"א משמע דמאנכי ארד עמך מצרימה וגו' דייק לה ובפסיקתא מייתי לה מהוא תהלתך והוא אלהיך מה כתיב בתריה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה:

וי"א דחושים בן דן כו' ואע"פ שכבר נמנה בחשבון הס"ט הוא נחשב כשנים לפי שהוא מרובה באוכלסין ולזה אמר הכתוב ובני דן בל"ר וכדי שלא נטעה דבני דן שנים היו ממש להכי מייתי שבתורתו של ר"מ (בפירושו על התורה) מצאו כתוב ובן דן חושים (יפ"ת):

ויבאו הגלעדה ואל ארץ תחתים חדשי ויבאו דנה יען וסביב אל צידון. ויבאו הגלעדה גרש. ואל ארץ תחתים חדשי בית ירח. דנה סינים דנה יען מדה כנגד מדה. כצ"ל (יפ"ת) והכי אי' באגדת שמואל פרק ל"ב. אלא דשם גרס פנייס במקום סינים ופירוש דקרא קאמר דגלעדה היינו גרש. וחדשי היינו שם מקום דהיינו בית ירח. ולפי שהחדש נקרא ירח קרי ליה חדשי. ודנה היינו ארץ סינים או פנייס וסיני או פנייס היא ארץ דן. ויהיב טעמא אמאי מתקריא דנה יען. משום שהוא מכנ"מ. משום שדן נכנס בבן אחד אצל אביו לקבל ברכתו. ולפי שלא ה"ל אלא בן אחד שם אביו עיניו בו לטובה ונתברך מאד והיינו מכנ"מ (נזה"ק) וכ"ה באג"ש הנ"ל בהדיא:

בצלמוניתו הוא בנו. והוא מלשון צלם. ונקרא הבן כך ע"ד ויולד בדמותו בצלמו. והכנסתו אצל אביו היינו לקבל ברכתו (יפ"ת). או פי' בצלמנותו בחשוכה ונכה רוח כי לא היה לו אלא בן אחד ואותו היה חרש (מת"כ):

בע' אלף עיין בענף:

וי"א סרח בת אשר השלימה. אע"פ שהיא בכלל המנויים בפרשה וס"ל דחשובה כשנים מצד חסידותה וחכמתה (יפ"ת):

שאתה אב לישראל האתה יואב הוא לשון תמיהא. האתה שהיה לך להיות לישראל לאב ואתה קוצר ורוצח. ולפ"ז מה שהשיב ואמר אני פי' אני הוא אב ודאי ואין לבבי למרע (יפ"ת):

ולית את לפום שמך אין אתה עושה לפי הוראת שמך:

לית את ודוד בני תורה כדכתיב שם דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו. ופי' דרך התורה שדבר ידברו בראשונה לקרוא לשלום העיר אשר באים עליה למלחמה. ולכן היה ראוי כי שאול ישאלו בעיר זו שהיא אבל בתחלה אם שלום תענך. וכי עד כאן התמו דברי תורה ואינן מתקיימים כדכתיב כי תקרב אל עיר וגו':

מאן את כלו' אם שלוחה מאנשי העיר לבקש שלום ויש לסמוך על דבריה. או היא מעצמה באה להוכיחו. והשיבה כי היא מהחשובות והיא עיני העדה כי היא שהשלימה מנינן של ישראל לחשיבותה והרי היא במקום כולם (יפ"ת):

אני היא שהשלמתי כו' שהיו חסרים אחד למנין ע' ונמנית ב"פ והשלים החשבון. וזו היא ראיה למ"ד סרח בת אשר השלימה המנין והאריכה ימים שכבר היתה אז בת תרפ"ד שנה ונתקיים בה יראת ה' תוסיף ימים:

שהשלמתי דריש אמונה לשון מנין:

שהשלמתי נאמן לנאמן והיינו שלומי אמוני שהוא ל' אמונים. ופי' השלמתי מסרתי כל' הכתוב בספר עזרא השלם קדם אלה ירושלם. וענינו שהראה למשה היכן יוסף קבור כדלקמן בש"ר פ"ך. או מפרש שלומי מלשון גמר הדבר ומלשון ותשלם כל המלאכה. כלו' אני הוא שע"י נגמר צואתו של יוסף במאמרו והעליתם את עצמותי כו' ולולי אני לא נתקיימה עד עולם ולא נשלמה:

יוסף למשה דמשה איקרי נאמן כדכתיב בכל ביתי נאמן הוא. וג"כ יוסף נאמן לה' מאדוניו וכמ"ש בתנחומא ס' וישב שלשה נאמנים הם וחד מנהון רווק הדר בכרך בשכונת זונות ואינו חוטא אין את מוצא נאמן גדול מיוסף. גם בענין הממון היה נאמן לפרעה כדלעיל פ' פ"ו:

ולי שאני אם בישראל. שהיא חשובה ומזכה את ישראל ע"ד שקמתי אם בישראל:

חלילה לדוד חלילה ליואב. דהיינו כנגד מ"ש היא לית את ודוד בני תורה:

אלא לא כן הדבר כי איש מהר אפרים וגו'. כצ"ל (יפ"ת):

אם במלך למה בדוד. משום דלא קאמר במלך דוד אלא בדוד משמע דאפסיק בינייהו לומר שכל אחד נדרש לעצמו דבדוד מזולת היותו מלך איכא לענוש המורד בו (יפ"ת):

שכל המעיז פניו בת"ח כאילו מעיז פניו במלך. כצ"ל וכ"ה בק"ר פ' טובה חכמה. וכלו' דאיכא נמי מיתה במעיז בת"ח והינו נדוי שמנדין על כבוד ת"ח כדאיתא בפרק אלו מגלחין. ונידוי חשוב מיתה כדאמרינן התם מאי שמתא שם מיתה. וה"ק במלך אע"פ שאינו דוד ובדוד אע"פ שאינו מלך וכ"ש במלך דוד שהוא מלך ות"ח (יפ"ת):

כאילו מעיז פניו בשכינה. הכי דריש ר' יודן קרא במלך בדוד. במלך זה מה"מ הקב"ה ואח"כ בדוד זה דוד מלך ישראל כדאי' במ"ק. כי המלך בעמו דוגמת השכינה המופיע בעולם וכן השגחת המלך על עמו. כי הוא כללי לכל העם בהנהגה העליונה הכוללת הכל:

מנא ידעה שיסכימו אנשי העיר בזאת. או שלא יוכל שבע בן בכרי להלחם בם:

מרים הוא ראשיה מלעיל. מורם הוא עליו מן השמים. ר"ל מן שמים נלחמו כנגדו ולא יצלח במרדו. וקבלה היתה בידם (יפ"ת). ולכן כתיב מושלך דמשמע כאילו כבר הוא מושלך ומורם:

לית אתון ידעין מילי דדוד לית אתון ידעין מלי דיואב. כצ"ל (יפ"ת) פי' וכי אתם יודעים דבריו ועניניו של דוד ויואב. איזו אומה עמדה בפניהם ואיזו מלכות עמדה בפניהם. אמרו לה ומה הוא רוצה ממנו שיתפייס בו וילך לו. אמרה להם אלף אנשים הוא רוצה מכם וילך לו וכי אין טוב לתת לו אלף אנשים משיחריב את כל העיר שלכם. כי כן דרך החכם לבקש יותר ממה שבדעתו כדי שימעט בעין הנשאל אח"כ שאלתו:

א"ל כל חד כו' אמרו לה כל אחד ואחד ממנו. ר"ל כל בית ובית יתן מאנשי הבית לפי הערך עד שיהיו אלף איש:

א"ל דלמא אגב כו' אמרה להם שמא עם הפיוס שאלך ואפייסנו יניח מעט מן האלף ועשתה את עצמה כאילו הולכת ומפייסת אותו. וחזרה מאלף לה' מאות כלו' אמרה להם אינו חפץ מכם אלא ה' מאות וכן חזרה והלכה ואמרה להם אינו מבקש אלא מאה. ושוב אמרה אינו מבקש אלא י'. ושוב אמרה אינו מבקש אלא אחד ואותו אחד גם הוא אינו בן עיר אלא אכסניא ובשבילו אנו נתפסים כולנו:

סיעה חבורה:

אר"י בד"א בזמן שהוא בפנים כו'. העיקר דה"ג א"ר יוחנן אפי' יחדוהו אין נותנין. בד"א בזמן שהוא מבחוץ והם מבפנים. אבל הוא והן מבפנים הואיל והוא והן נהרגין יתנו להן ואל יהרגו כולם. כגון שהוא אומר ותבא האשה אל כל העם. וה"פ אר"י אפילו יחדוהו אין נותנין בד"א שהוא מבחוץ כלו' שהוא מחוץ לסירה ויוכל להמלט משם והם נלכדו במצוודה רעה מבפנים שהם במצור ומסובבים מן האויבים ואין לאל ידם להמלט משם לפיכך אע"פ שיחדוהו הואיל שהוא מבחוץ והם מבפנים נסתחפה שדיהם ואין נותנין. אבל אם הוא והם מבפנים לסירה הואיל והוא והן נהרגין יתנו להם ואל יהרגו כולם. ועז"א כגון שהוא אומר בשבע בן בכרי ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' שכוונה בדעתה לדבר משפט אמת דבמקום דהוא והן נהרגין יתנו להם ואל יהרגו כולם (נזה"ק) ע"ש באריכות:

ר"ש אומר כך א"ל כל המורד כו'. דר"ש ס"ל כרשב"ל בירוש' אפי' יחדוהו בעינן דוקא חייב מיתה. וממילא ע"כ לא באתה אלא בטענה שהוא חייב מיתה מצד הדין:

תבעתיה מלכותא המלכות תבעת אותו להמיתו:

וערק וברח:

פרדיסקא שליח וכתב המלך בידו:

איטפל כו' נזקק ר' יהושע לעולא והיה מפייס אותו וא"ל וכי לא טוב הוא לך לפני השי"ת שימיתו אותך לבדך ולא יענשו כל הצבור על ידך. ונתפייס לו ונתנוהו לו לאותו שליח המלך:

הוה קא משתעי כו' קודם לכן היה רגיל אליהו הנביא לדבר עם ריב"ל וכיון שעשה כן לא בא אליהו שוב אליו. והיה ריב"ל צם עליו ל' יום ונראה אליו אליהו:

אפגר מר בטלת עצמך מלבא אצלי:

למוסרות המוסרים נפש ישראל למיתה. ואע"ג דפייסיה הו"ל מסירה כי אין אדם שליט בעצמו למחול על דמו. ועוד דמדעתו לא היה מתפייס שימסרוהו אלא ע"י פיוסו של ריב"ל (יפ"ת):

מבע להאי מילתא כו'. הדבר הזה היה צריך ליעשות על ידי אחר ולא על ידך:

בדפני של אנטוכי שפם הרבלה תרגם יונתן דפני אנטוכיא:

הגיע כו' דרך שאלה וקובלנא ברוח נשברה אמרו אם דעתו להחריב את ביהמ"ק. ולפי שכבר ידע מהנביאים שהיה עתיד ליחרב אמרו בלשון זה:

אזלין כו' הלכו הסנהדרין ואמרו כן ליהויקים נבוכדנצר מבקש אותך:

דוחין נפש מפני נפש. שאתם מוסרין נפשי להציל נפשיכם. והכי אמר בהדיא לקמן בויק"ר:

לא תסגיר עבד אל אדוני. שאע"פ שלא יהרגני נ"נ רק שיחבישני בבבל מ"מ אין לכם למסרני משום לא תסגיר דלא גרע אני מעבד של נכרי שברח שאין מוסרין אותו להיות עוד עבד וכן הוא שמרד במלך בבל אין להסגירו לכבשו לעבודתו ולהוציאו ח"ל (יפ"ת):

לא כך עשה זקנך. בויק"ר גרסינן לא כך עשתה זקנתך. ולא ידעתי מהיכן למדו שהיתה האשה החכמה זקנתו וכ"ש למ"ש לעיל שהיא סרח בת אשר ולפי גיר' דילן גם גירסת הרד"ק דגרסי' לא כך עשו אבותיך ה"פ דוד זקנך לא עשה כך לשבע בן בכרי כלו' שבקש שיתנוהו לו. וכן עשו מפני שהדין כך למסור מי שיחדוהו בשם. ואע"ג דההא בדין הוה שמרד במלכות. גם יהויקים מרד בנבוכדנצר (יפ"ת):

ושלשלו ופייליה אוהביו ומיודעיו פילי אוהב בלשון יון. והרב נפתלי פי' ופיילה אשתו. כוס ששותה בו. בל' נקיה (יפ"ת). ומת"כ פי' ופייליה ובקעהו וחלק אותו אברים במיתה משונה: