עץ יוסף על במדבר רבה ח:ה

ע"י ישראל מתודים. אם אמר לו ישראל תן לי פקדוני וכחש ונשבע ונזכר והתודה שהוא חייב. ולא על שבועה שמשביעו עכו"ם או תושב (מתנות כהונה).

תושבים. פי' גרים תושבים.

למה נאמר פרשה זו. שהרי כבר נאמר בפרשת ויקרא שהגוזל את חבירו ונשבע לו ואח"כ הודה שמחוייב לשלם קרן וחומש ואשם.

אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה. ר"ל דלא שמענו שאם מת הגר שישלם לכהנים. אבל הא ודאי דגוזל הגר נמי צריך לשלם קרן וחומש לגר ואשם למזבח דהא כתיב וכחש בעמיתו וגר נמי בכלל עמיתו כדמוכח בבבא מציעא דף נט ע"ב ע"ש.

ולימד על גוזל הגר ונשבע לו ומת הגר. שישלם קרן וחומש לכהנים כו' (ז"ר).

שחשבו. שמלת יעשו הוא לשון עתיד שחושב לעשות. ועי"ז יעשה בעתיד.

כמועל במקום. וצריך להתודות כששב. וכן מתפרש סיפא דעל הגניבות כו' ועל לשון הרע כו' שכולם לענין וידוי לכפרה קאמר.

ממה שבינו כו'. זהו חטאת האדם שחוטא אדם לאדם. ולמעול מעל בה' הוא מדבר במה שבין אדם למקום. וזהו הנשבע לשקר כלומר שחוטא בדבר שבינו לבין חבירו ונשבע לשקר ע"ז שזהו בין אדם למקום.

להביא הנשבע לשקר והמקלל. דסלקא דעתך אמינא שאלו משום חומרן אין מועיל להם הוידוי.

למה נאמר. מלת מכל קדייק דלכתוב איש או אשה כי יעשו מחטאת כו'.

אלא במשקר באלו. כגון בפקדון או בתשומת יד או בגזל הכתובים בקרא דהוי כאילו משקר במקום. דהא כתיב בהו ומעלה מעל בה'.

בשאר כל דבר. פי' בשאר עבירות מנין ג"כ דהוי כאילו משקר במקום.

תלמוד לומר כי יעשו מכל חטאת האדם. כל רבויא הוא כל חטאת שעושה כאילו משקר במקום. ולכך מייתי בתר הכי כל הני קראי לראיה גם על שאר עבירות.

וימת שאול במעלו אשר מעל. עיין באגדת שמואל על פסוק זה.

ואומר ומעלה בו מעל. גבי סוטה כתיב. הרי דאפילו בשאר עבירות כאילו משקר במקום.

ולא הספיק להביא עד שמת. פי' הגזלן.

תלמוד לומר ואשמה הנפש ההיא. מלת ההיא דייק דמשמע דוקא הגזלן הוא דמייתי אשם ולא היורשים (ז"א).

תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. ואשם היינו קרן מדכתיב בתריה מלבד איל הכפורים שמע מינה דאשם דרישא קרן הוא (רש"י). ונראה דכיון שהם חייבים בקרן חייבים ג"כ בחומש. והכי דייק לישנא דקתני שפטורים מן האשם משמע אבל לא מן החומש (ז"א). והטעם בזה הוא דקרבן לא יביא שהוא קנס. אבל חומש שהוא מה שהיה יכול להשביח במעותיו אילו היה בידו. הוי ליה כמו הקרן וישלמו לו אותו עם הקרן. ומירי דהודה האב הגזלן קודם שמת וכדקאמר שהלך להביא את הכסף כו'. אבל אם לא הודה האב קודם מיתתו אלא שהודה היורש משלם הקרן לבד.

הכל במשמע. היינו טומטום ואנדרוגינוס כן איתא בספרי בהדיא.

האנשים ונשים כדי נסבא. דהא בהדיא כתיב איש או אשה. אלא ר"ל הנפש מרבה ג"כ הגרים כמו אנשים ונשים. שאם הגר גזל את הגר חברו ונשבע לו ואח"כ הודה חייב קרן וחומש ואשם (ז"א).

משמע מביא את אלו. פי' כמו שמביא את אלו כך אביא לרבות גם את הקטן.

אמרת מה אם עכו"ם החמורה פטר בה את הקטן ק"ו. כצ"ל וכן הוא בספרי. ור"ל דכתיב בפרשת שופטים איש או אשה פרט לקטן.

והתודה אשר חטא עליה. גבי קרבן עולה ויורד כתיב שהיא חטאת.

תלמוד לומר ואשמה הנפש ההיא והתודו. דריש סמוכים ואשמה והתודו שאף האשם טעון וידוי.

לכל המתים שטעונין וידוי. דריש סמוכים הנפש והתודו שאפילו בשעת נטילת הנפש טעון וידוי. ועיין ז"ר.

ומנין אף בגלות כו'. כלומר דאולי הגלות והצרות בעצמן מכפרים עד שאין צריך לזה וידוי. לזה אמר שלא כן והטעם בזה כי הצרות יכניעו הגוף. והוידוי הוא לתיקון הנפש שאם לא יתודה ישאר רושם הרע בנפשו.

משביענו. פי' משביע אותו. אבל בספרי גרס משביעך אני.

ולאחר מכאן נזכר. כלומר על מה שעשה בעצמו מביא על השוגג כמזיד מפני שהיה לו לזכור. אבל עניני אביו לא רמיא על נפשיה והוי כאנוס.

ולא על מה שעשה אביו. ומיירי שאין הגזילה קיימת להכי פטור היורש אפילו על שבועה דידיה דאל"כ הא איתא בבבא קמא קד שהיורש אינו חייב על שבועת אביו אבל על שבועה דידיה חייב בנשבע לשקר אפילו על פקדון אביו. ובאין הגזילה קיימת יש חילוק דאי איכא אחריות נכסים חייבים לשלם הקרן משום כבוד אביהם ופטורים מחומש. ואי ליכא אחריות נכסים פטורים אף מקרן (ז"א).

והשיב את אשמו בראשו למה נאמר. ר"ל דהרי כתיב כבר בפרשת ויקרא ושלם אותו בראשו.

אין לי אלא עיקר דמים. פי' אין לי שמוסיף חומש אלא על כפירת עיקר הגזל. על כפירת חומש מנין שמוסיף חומש. היינו אם נתן לו את הקרן אחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש. ונשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה מנין שמשלם לו החומש וחומשו של חומש.

תלמוד לומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו. פי' דהכא לא כתיב אותו רק כתיב אשמו. משמע דקאי אחומש. דושלם אותו משמע אקרן אבל אשמו משמע במה שאשם אפילו בחומש (וכן משמע מפרש"י בחומש).

בראשו וחמישיתו יוסף כשהוא כו'. זהו דרש אחר על פסוק בראשו וחמישיתו יוסף. ועיין בבבא קמא דף מה ובתורת כהנים פרשה כב.

שהוא בראשו. פי' כשאינו חייב אלא קרן אחד מביא חומש ואשם. ולא כשהוא משלם ד' וה' קרנות. כגון אם טבח או מכר שנתחייב לו ד' וה' וכפר ונשבע והודה אינו חייב חומש ואשם. וזהו דעת רשב"י בבבא קמא דף סה. אבל חכמים פליגי וס"ל שאשם ממש משלם אף במקום שיש כפל כו'. ובתורת כהנים משמע שסתם כחכמים ע"ש.

שיהא הוא וחומשו חמשה. שהוא רובע הקרן. שאם גנב ארבעה זוזים יתן לו ה'. דהכי משמע מאמרו וחמישיתו יוסף עליו שלאחר שניתוסף עליו יהיה בין הכל חמשה חלקים. והוא חומש מלבר שהוא רביעית מלגיו.

ר' נתן אומר כו' ובא בב"ד. פי' שבא הנגזל עם הגזלן לבית דין ונתחייב הגזלן ולא הספיק הגזלן ליתנו לנגזל עד שבא בעל חוב של נגזל כו'.

תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. ולא כתיב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו. ואשם הוא קרן כדאמרינן בהגוזל (דף קי) למי שהקרן שלו (רש"י). וזה שאמר המדרש לאשר אשם לו למי שנגזל משלו. פי' שאם עיקר הממון הוא של אחר אף שגזל אצלו צריך ליתן למי שבאת הגזילה משלו. וכמו שמסיק ר' נתן ואמר הרי שהיה כו'.

אשה מנין. פי' מנין שאם גזל את אשה גיורת ונשבע והודה לאחר מיתתה שצריך ליתן המעות לכהנים. תלמוד לומר להשיב האשם אליו האשם המושב. ופרש"י תרי השבות כתיב להשיב האשם וכתיב האשם המושב. לישנא אחרינא תרי אשמות כתיב להשיב האשם האשם המושב עכ"ל ור"ל חד לאיש וחד לאשה. והמתנות כהונה פירש להשיב האשם משמע מכל מקום בין איש ובין אשה. והוכרח לפרש דלא כפרש"י מחמת שלא הביא המדרש רק אלו התיבות להשיב האשם אליו. והני תיבות האשם המושב לה' וגו' מביא על דרש אחר. אבל באמת סומך המדרש על הני תיבות האשם המושב וכמו שפרש"י. והא ראיה שגם בגמרא שם נשמט תיבת האשם לפי' הב' שברש"י.

האשם המושב לה' לכהן בכסף הכתוב מדבר. פי' האשם היינו הכסף.

לה' יכול מקודש לאסור לזרים תלמוד לומר לכהן קנאו השם כו'. כצ"ל וגירסת הספר תמוה דאין אסור לזרים וחולין גמורים הם (רד"ל).

קנאו השם. הקדוש ברוך הוא כדכתיב המושב לה'.

לכהן שבאנשי משמר. צ"ל שבאותו משמר. פי' לכהן שבאותו משמר שהוא בא להתכפר בו ולהביא קרבנו. אבל אין נראה לפרש של אותו משמר של שעת הודאה שאז נתחייב. שהרי בכל הקרבנות חטאות ואשמות נדרים ונדבות אין אנו הולכים אחר שעת החיוב ליתנו לאותו משמר שהיה באותו שעה שנדר או נדב או חטא שהוא מתחייב בה. אלא אחר הבאה אנו הולכים. וכמו כן בכאן (תוס').

שנאמר מלבד איל הכפורים. מכאן אמרו משמרה שזכתה באיל זכתה בכסף. כצ"ל. וז"ל הגמרא בבא קמא דף קט ע"ב לכהן שבאותו משמר. אתה אומר לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה. כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר ע"כ. ופרש"י כשהוא אומר מלבד איל הכפורים משמע למי שזה ניתן זה ניתן. ואיל הכפורים אינו יכול להקריב אלא כהן שבאותו משמר כדכתיב (דברים יא) לבד ממכריו על האבות אני בשבתי ואתה בשבתך ע"כ. והא דאמר לקמן סימן ט אמר ר' עקיבא מה לי בין יהויריב נוטל כו'. אפשר דכאן קאמר לכתחילה.

אשר יכפר צריך להקדים כו'. ר"ל מדכתיב בלשון עתיד ולא כתיב אשר כיפר. משמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו הקרן שהוא הכסף עדיין לא כיפר (רש"י סוף הגוזל קמא) ועיין מה שפי' המתנות כהונה.

בו פרט לאיל שמת עליו. כתב הז"ר נראה דגרסינן בו פרט לאיל שמת בעליו. עליו לרבות האיל שמת. פי' ממלת בו ממעטינן אם מתו הבעלים. וממלת עליו מרבינן אם מת האיל ובעליו קיימים שצריך להביא אחר עכ"ל.

היה ר' עקיבא אומר הרי שגזל את הגר. כצ"ל וכן הוא בספרי. וז"ש ונתן הכסף לאנשי משמר שדין זה אינו אלא בגר שאין לו יורשים.

ונשבע לו. ומת הגר.

שכפרה לו נפשו. כלומר שמת ומיתתו זהו כפרתו. ולעיל סימן ה יליף מן ואשמה הנפש ההיא להיכא דלא נתן הכסף עדיין והכא אם כבר נתן הכסף בחייו.