עץ יוסף על במדבר רבה ח:ד

ב' דברים שמעו כו'. וקא מפרש קרא יודוך ה' כל מלכי ארץ על כל המאמרות ששמעו מאמרי פיך. על כולם הודו וישירו ממה שראו כי גדול כבוד ה' לכבד התחתונים שהם אב ואם וישירו בדרכי ה' שהם דרכים להלוך בהם בני ישראל. ולא לכבוד עצמו כי גדול כבוד ה' מבלי כבוד הבריות.

זהו כמונו. כענין כי האומות לא ידעו מדרכי ה' מאומה אשר הוא בלי השתנות רק לקחו ציור מתכונת ב"א המתפעלים ומקבלים תענוג מכיבוד זולתו. ולכן כאשר ראו אזהרת ה' מעניני כבוד ה' חשבו כי הכל למען כבודו. אבל כאשר ראו שהוא מזהיר על כיבוד אבותיו אשר מדרך הטבע המתכבד וחפץ בכבוד. אינו רוצה שיכבד לאחרים מאומה זולתו. אז הודו שכל האזהרות הוא רק למען האדם (אה"נ).

מכחישו. במלכותו לאמר לו לא מלך אתה.

מכבדים את יום השבת. פי' איזה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים יום מועד שלו.

סגרין. בלשון רומיי איש מלחמה הנשבע לעשות כפי יכלתו צווי השררה (מוסף).

כל דאכיל צינורא. פי' ניצוץ של רוק. והכוונה שכל מי שנהנה מן דבר של מלך אפילו דבר מועט נענש מיתה ותוחבין בו סכין של שני פיות. פדן פי' שנים כמו שפירש"י אצל פדן ארם. ור"ל שנענש כפול ממה שראוי אם היה גוזל להדיוט.

נפש כי תמעול מעל. וחטאה בשגגה.

שבזה הקדים מעילה לחטא כו'. פי' בגזל גבוה כתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'. לא מקרי חטא עד שנהנה. אבל בהדיוט כתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש וגו' דמיד בהתחלת הגזל קרי ליה חטא משעת כפירה (רש"י) והטעם בזה דבהקדש כל זמן שהוא בעין כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולכך לא הוי חוטא עד שנהנה ממנו (רש"א).

בעון ה' דברים. ובירושלמי פרק ג דכתובות אמר בעון ד' דברים ולא חשב שם בעון שאינם נותנים מעשרותיהם כתיקונן מטעם שאכתוב לקמן בסמוך. אבל באגדת שמואל פרק כח ובילקוט רמז תשעא איתא.

וחרה אף ה' בכם. ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והוא מדה כנגד מדה. משום דמפתח של גשמים ביד ה'. לזה ראוי שיסגור ה' בעדו מה שבידו מאחר שעובד אחרים (יפ"מ).

וימנעו רביבים ומלקוש וגו'. ומצח אשה זונה היה לך. והוא מדה כנגד מדה משום דזנות בא על ידי רוב שבע ותענוג ולכן ילקו ברעב (יפה תואר).

יחניף. נוטריקון יחן אף.

יחן אף על הארץ. ומדה כנגד מדה מה שאף הם ימותו ברעב (יפ"מ). איש מתהלל במתת שקר. ומדה כנגד מדה הוא שאותו שמתהלל במתת שקר השומע חושב שיבא פרי צדקתו לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. והיה מתת שקר שאינו נותן כלום. לעומת זה באים העננים והרוח ואינו יורד הגשם (כלי יקר).

אל בית האוצר וגו'. אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. וס"ל לבעל המאמר דהאי ברכה היינו גשמי ברכה והוא מדה כנגד מדה כדי שהארץ תצמח תבואה להוציא ממנה תרומות ומעשרות. ומכלל הן אתה שומע לאו שאם לא יתנו תרומות ומעשרות לא תזרע ולא תצמיח.

שנה ראשונה התחיל כו'. משמע להו הכי דמסתמא קודם שכלו השלש שנים פשפש ובדק. ומסתמא על פי חומר העבירה בדק תחלה (רש"א).

אין הדבר תלוי אלא בי. ר"ל דבר מלכות שצריך להיות נחתך ע"פ המלך. ולכן שאל באורים ותומים דאין שואלין באורים ותומים אלא למלך דהיינו דבר התלוי במלוכה (רש"א).

מוצל. פי' נקי וניצול אתה מן החטא. רק מחטא שאול ובית הדמים.

על שאול. שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה. שלא עשיתם עמו חסד הוא לשון הירושלמי שם. ולא נספד כהלכה הוא לשון הבבלי ביבמות שם.

שלא נספד כהלכה. ופי' הכתוב בעבור שאול בלבד יש חטא על העם. וכן בעבור בית הדמים.

אינו שאול. בתמיה. השכחתם מעלתו שהיה מלך שנמשח בשמן המשחה. ופעל טוב בקרב ישראל. כי הוא עקר עבודת אלילים ובער התרפים מן הארץ.

שחלקו עם שמואל. שנאמר מחר אתה ובניך עמי. ודרשו חז"ל עמי במחיצתי. אשר מדרגתו לעולם הבא כמדרגת שמואל.

והוא קבור בחוץ לארץ. מכאן משמע שעבר הירדן אינו בקדושת הארץ. ועיין מ"ש לעיל פרשה ז סימן ז.

שהיו מספיקין להם מים ומזון. כן הוא בבבלי פרק הערל. ופרש"י כהנים היו מספיקים להם מזון לגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח עכ"ל. ומים לאו דוקא שהרי הוא דבר הניתן בחנם.

מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם. אבל בירושלמי פרק ד דקידושין איתא שהרג מהגבעונים שבעה אנשים ב' חוטבי עצים וב' שואבי מים וחזן וסופר ושמש.

מהו אשר משפטו פעלו. דמה ענין ענוה עם משפט דקאמר ענוי ארץ אשר משפטו פעלו. היה לו לומר צדיקים או ישרים אשר משפטו פעלו (יפ"מ).

שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת. שבמקום שעושה משפטו לאנשים. שם מזכיר הצדקות שפעלו. כי הכא שתובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר טוב פעולתו של שאול. באומר אל שאול ואל בית הדמים כדמפרש.

סופו לרחק כו'. כי מדה גוררת מדה אם ירגיל עצמו בהרחקת האדם.

ואמר אליהם מה שאמר. להתפייס מבית שאול.

שעמד דוד וריחקן. שלא יבואו בקהל. וזהו לא מבני ישראל שגזר עליהם שלא יהיו נחשבים מבני ישראל לענין החיתון. וזה ששנינו שנתינים אסורים לבא בקהל. ומזה המדרש משמע דלא כשיטת ר"ת ביבמות דף עט ע"א בתוס' ד"ה ונתינים דבחיתון אסורים מן התורה ודוד גזר עליהם שעבוד.

ג' מתנות נתן כו'. חשב אלו הג' מדות שהם העקרים הגדולים. הן בענינים שבין אדם לחבירו כרחמים וגמילות חסדים. והן בענינים שבין אדם למקום שמכח הבושה יבוש לחטוא מפניו יתברך.

רחמנים. לרחם על אויביהם שלא לנקום מהם כבקשת דוד מהגבעונים (יפ"ת).

ונתן לך רחמים ורחמך. ואמרו בשבת פרק כג כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך. ופי' הכתוב ונתן לך רחמים דהיינו שיהיה לך מדת הרחמים שתהיה אתה מרחם על הבריות. ולא כן העכו"ם.

ובעבור תהיה יראתו על פניכם כו'. ואמרינן בנדרים דף כ זו הבושה כו'. כי היראה הניכרת בפנים היא הבושה כמ"ש בושת פנים. וזה סימן לביישן שאינו חוטא. ומחמת שהבושה באה לנו מנתינת התורה. לכן אמר וכל מי שאין לו בושת פנים דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

ואת ביתו אחריו. ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ואע"ג שלא הוזכר בכתוב אלא משפט וצדקה. הוציאו מן הכתוב הזה ג"כ גמילות חסדים והוא בכלל ושמרו דרך ה' כי הגמילות חסדים נקרא דרך ה' כו' (רש"א).

ואלו אין בהם אחד מאלה. שאין בהם מדת רחמנים מדלא מרחמי על בני שאול. ואין בהם מדת ביישנים שלא בושו מדוד ושריו שפייסום. והשיבו פניהם ריקם. ואין בהם מדת גמילות חסדים דכיון דלא ויתרו על עלבונם שכבר היה זה כמה שנים. מכל שכן שלא יוותרו לגמול חסד בגופם או ממונם (יפ"מ).

הדא הוא דכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה. שפירושו כמו שמפרש המדרש שאין ראויין אלו להתערב עמהם אע"פ שהם גרים דאל"כ מאי קא משמע לן הא פשיטא שלא היו מבני ישראל ממש.

מעשה חוי מעשה נחש. תרגום של נחש חויא.

הנחש אמר כו'. שאמרו חז"ל שהנחש היה כגמל וסמאל רוכב עליו. והוא הוא היצר הרע ממש אשר כל תענוגו ברע. וכל צרתו ויראתו מטוב שאינו יכול להתדבק בטוב.

יהרגו אותנו. צ"ל שמיד שיתנו לבם להרוג אותם הרי הוא כאילו עברו על השבועה. וה' יתברך יצרף להם מחשבה למעשה כי לא יתן לשפוך דם נקי. והאמוריים יעמדו עליהם ויהרגום (מתנות כהונה). אבל גירסת הילקוט ואין יורשין את הארץ ניחא טפי.

אררן כנחש. כמו שהנחש נגרע מכל חיות השדה במינו. כן נגרעים הם מכל ישראל במינם.

אני לא מקרבן ולא מרחקן. שאע"ג שיהושע גזר עליהם. לא החליטה אלא תלאה בדוד.

לבנות בית הבחירה. ודוד בנה היסודות כדאיתא במדרש חזית ועוד שחפץ לבנותו והכין כל הזהב והכסף והנחשת. ונתן תבנית כל הבנין לשלמה. ומחשבה טובה מצרפה ה' למעשה. ולכן נקרא הבית על שמו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד כדאיתא בשוחר טוב.

אף עזרא ריחקן. ר"ל ריחקן יותר מדוד. דכתיב והנתינים יושבים בעופל. אלמא שהיו נבדלים ממחנה ישראל ויושבין לעצמן. ויתכן דדריש עופל לשון אופל על שהיו מרוחקים (יפ"מ).

והעבד העיר יעבדוהו. ביחזקאל גבי ישיבת ירושלים לעתיד. ומשמע ליה דבגבעונים מיירי שהוא העובד שניתן לחוטבי עצים ושואבי מים. ופשטיה דקרא שהגבעוני יהיה שם לפקח על צרכי העיר ולכן יעבדוהו מכל שבטי ישראל ר"ל שיפרנסוהו. ומינה ילפינן שעבודתם תדירה עליהם ולא ימלטו ממנה. אלא מדנקט לשון יעבדוהו שהוא בלתי הגון ולא קאמר יפרנסוהו וכיוצא. רמזו נמי דקרינן ביה יאבדוהו כלומר מבוא בקהל כמו שהיו מלפנים (יפ"מ) ועיין במנחת שי.

שלא כעס כו' בשביל קנאה. הקנאה הוא בלב. והכעס הוא בפועל לעשות להם רעה בעבור זה.

על שפסק מזוננו. יבמות שם ועיין ויקרא רבה סוף פרשה כב.

ועל שהמית כו'. ירושלמי שם. והרכיב המדרש דעת הבבלי והירושלמי ביחד. ואפשר שס"ל להמדרש שזה וזה היה. ששבעה הרג ולהשאר איבד מזונותיהם.

ומאי אתון בעיין כדין. מה אתם רוצים כעת הזאת.

וברכו את נחלת ה' כו'. מפרש ברכו כו' התפללו עליהם ולא ישחיתו על חנם.

לי כתיב. פי' אין לי כסף וזהב כתיב וקרינן אין לנו. לכן מפרש שבתחלה דיבר עם כולם ביחד והשיבו כולם ביחד אין לנו כו'. וכן דיבר עם כל אחד בפני עצמו אולי יפתה לכל אחד ולא יחזקו יחד איש את רעהו. והשיב כל אחד אין לי וגו'.

מה הנאה לכון כו'. פי' מה הנאה ותועלת יש לכם שהם נהרגין קחו לכם כסף כו'.

דלמא דאינון בהתין פלגין כו'. פי' שמא הם מתביישין זה מזה ליקח ממון. פלגין מן פלגין פי' החצי מן החצי.

נסב כו'. לקח כל אחד ואחד מהם.

קבל גרמיה. נגדו ובפני עצמו.

על אחרים. מישראל שיהרגו בעדם.

לכך כתיב לה'. כאילו כוונתם היה לה' במה שהמרו את מצות ה' שצוה לקרבם.

יצאת בת קול ואמרה בחיר ה'. כלומר שנתכפרו לו עונותיו (רד"ק).

ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן וגו' על שהיה כו'. אינו מפיבושת זה שאמרו עליו שהיה מבייש פני דוד בהלכה דההוא מפיבושת בן שאול הוה ומפיבושת זה הוא שנמסר ביד הגבעונים כדכתיב את ארמוני ואת מפיבושת. ומה שמסרו דוד מפני שבקש עליו רחמים ולא נענה.

על שהיה אדם גדול בתורה. בקרא כתיב ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן על שבועת ה' אשר בינותם בין דוד ובין יהונתן בן שאול והכא אמר על שהיה גדול בתורה. ואפשר דקים להו לחז"ל דאם לא היה גדול בתורה לא היה דוחה נפש מפני נפש אלא מפני שהיה ג"כ גדול בתורה נתפלל עליו וכו'.

לפני המזבח. כן הוא בירושלמי. אבל בבבלי פרק הערל איתא לפני הארון. וקאמר כל שהארון קולטו למיתה הפך מ"ש כאן שהנקלט לחיים.

הרי הוא שלו. ובירושלמי גרס הרי הוא שלי.

ונתפלל עליו. דאל"כ מאי ויחמול המלך. הלא קליטתו הצילתו. ואם לא העבירו לפני המזבח יקשה וכי משוא פנים יש בדבר.

שהסכים כו'. וזהו לשון גומר שדוד התחיל וה' גמר על ידו לעשות כחפצו להצילו.

אשר ילדה לשאול וגו'. ואת חמשת בני למיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחולתי. ועל זה הקשה והכתיב ולמיכל בת שאול כו'.

והכתיב ולמיכל בת שאול כו'. ומירב היכן היא. פריך בתרתי. חדא איך אמר ואת חמשת בני מיכל הא מיכל לא היה ולד. שנית הא מירב היא שהיתה אשת עדריאל לא מיכל כמ"ש על מירב והיא ניתנה לעדריאל המחולתי. וז"ש ומירב היכן היא הלא היא שניתנה לעדריאל ולא מיכל. ואע"ג דלעיל פרשה ד איתא דביום מותה היה לה ולד למיכל. אך זה מן הנמנע דיהיה לה ביום מותה ה' בנים. וצ"ל ג"כ דהמדרש פליג אגמרא דסנהדרין פרק כהן גדול ע"ש.

שבעתם כתיב. חסר יו"ד זה מפיבושת בן יהונתן שניצל שהיה חסר מן הז'. פי' שהוא היה לו להיות מן הז' אלא שהתפלל דוד והצילו. ואע"פ שלעולם ז' היו המוקעים שניתן אחר תחתיו כמ"ש ב' בני רצפה בת איה וחמשת בני מיכל מכל מקום כתיב חסר י' רמז למה שנחסר מפיבושת מהמוקעים. ונראה שצ"ל יתיר יו"ד. ועי' רד"ק פ' ויפלו שבעתים.

יום שהיו מקריבין את העומר. כדאיתא ברות רבה פרשה ד סימן ב כל מקום שנאמר קציר שעורים בקציר העומר הכתוב מדבר.

מהו אל הצור. ולא קאמר על הגבעה כדקאמר ברישא בגבעת שאול.

שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. פי' שהצדיקה עליה את הדין. וה"ק קרא ותט הדבר אל הצור. כי מיד צור זאת שהבינה שמיד ה' היתה זאת.

ובקידוש השם כתיב. שהכא היה קידוש השם בהנחתם על העץ ימים רבים שיתפרסם הדבר לכל ואיכא קדוש השם שיאמרו אין אלוה כאלהי ישראל שעושה משפט לעשוקים כדלקמן.

עד י"ז במרחשוון. שהיא רביעה ראשונה.

ואל יתחלל שם שמים. שהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויה להדבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם וגם הרגו מהם ז' ולא עשו נקמה בהם.

הוי עד ניתך המים עליהם. כלומר שלכן כתיב זאת להורות על מעלת קדוש השם שנעשתה במה שתלו עד ימות הגשמים בלא קבורה.

אני שאני מלך. ויש בכחי לעשות טוב וחסד בכל אשר אני רוצה על אחת כמה וכמה. וסמיכות קדריש שמיד נכתב וילך דוד להורות שממעשיה התעורר לעשות זאת.

ועברו את הירדן. ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו שלא שלטה בהם רמה ותולעה ועליו נאמר שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה ולקחו את עצמותם ונתנום בארון כו'. כן הוא בפרקי דר' אליעזר פרק יז. ואפשר שגם כאן צ"ל כן רק שנחסר מדפוס.

ומה צוה המלך. דאין לומר שיקחו עצמות שאול כבר כתיב ויקח את עצמות שאול כו' אלא שבא להוסיף שצוה המלך להספידו כדמסיק.

ונתן מטר על הארץ. והא דכתיב מקודם עד נתך מים עליהם מן השמים. וי"ל שלא ירדו אז אלא מעט להודיע שיקברו אותם. ואחר שנקברו ויצאו ידי גמילות חסד עם שאול נעתר אלהים לארץ וירדו גשמים הרבה (רד"ק).

אפילו אותם שנתגיירו שלא לשם שמים. היינו הגבעונים. כדלעיל שכל כוונתם היה כדי שיעברו ישראל על הברית או על גזירת המקום.