עט סופר חלק ג צט

כבעלת חוב, [אלמא כיון דקייצי חמש שנים אע"ג דלא כתיבי גביא ממשעבדיא כר' חנינא וקשיא לעולא] הב"ע כשקנו מידו [וסתם קנין לכתיבה עומד]:

רשב"א כתב פרש"י וקשיא לעולא דהכא מיקץ קייצי ומכתב לא כתיבא ואפ"ה גובה ממשועבדים ואינו מחוור דמזון בת אשתו לא קייצי ולא כתיבא קרינן לה דדמי מזונות לא קייצי פעם השער מוקיר ופעם מחיל והכי מוכח בכתובות דף נ"ח מר סבר מידי דקייץ היינו מעשה ידיה אלמא מזונות מידי דלא קייץ ע"ש והא דפרקינן בשקנו מידו פרש"י דסתם קנין לכתיבה עומד גם זה תימא דא"כ למה ליה למימר בשקנו מידו לימא בשכתב ליה וכו', ונראים דברי ר"ח שפי' כאן דמזון בת אשתו לא כתיבי ולא קיצי ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו דהא שעביד נפשיה ואלים כח הקנין טפי מכתיבה אחריתי ע"ב:

רי"ף כתב מ"ט ארשב"ל לפי שאינן כתובין ואע"ג דמזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי מעיקרא כי איתקנו הכי איתקן כתובין הם אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדים:

ריטב"א בכתובות הנושא אשה וכו' כתב ושמעי' ממתני' שהמתחייב עצמו בדבר שאין קצוב חייב, אבל רמב"ם כתב שאינו חייב ושאני הכא לפי שפסק בשעת נישואין ואין זה נכון דמסתיי' לרב גידל דמהנה באמירה למאי דמהני בעלמא כקנין או בשאר הקנאות אבל מאי דלא מהני בעלמא בשום קנין לא מהני הכא באמירה מדרב גידל וסבר הייתי דמודה רמב"ם במי שמקבל שכר לזמן ידוע שהוא חייב לזונם הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב עצמו דרך מתנה וגמ"ח ואין זה מדבריו ז"ל דא"כ הכא הא איכא שכר שנשאת לו האשה הזאת, ע"ב ועי' מל"מ פי"א ממכירה:

פרט ב'. רמב"ם. פי"א ממכירה, חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי:

ראב"ד כתב רבותי הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמרא הקשו מאותה משנה לרל"ק וסייעו לר' יוחנן והיו סבורין שאינם כשטרי פסיקתא ור"ל הוא שמעמיד אותה בכך וכשתעיין יפה הכל דרך אחד עכ"ל, וכ"מ כתב אני בעניי בינותי דנפקא לן מדאמרי' דכיון דבנות לא הוו בשעת קניין אע"פ שקנו מידו לא טרפי ממשעבדי ובעי לאשכוחי בנות בשעת קניין וה"ד כגון דגרשה ואהדרה כלו' דילדה לו בת וגרשה ואהדרה ופסק עמה לזון בתו, ואם איתא דקנין מהני בדבר שאינו קצוב למה לי לאוקמי בגרשה לוקמה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מידו אלא ודאי משמע דקנין לא מהני שלא בשעת קידושין מפני שהוא דבר שאינו קצוב:

הלכה י"ז ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהי' זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, וכתב בכ"מ בספר התרומות כתב שרבינו סותר דבריו שכתב פכ"ג מאישות הנושא אשה וכו' אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו הרי אף שלא שלא בשעת קידושין אם קנו מידו חייב לזונה אע"פ שהוא דבר שאינו קצוב לישב נ"ל שרבינו דקדק בלשונו שכתב כאן מפני שפסק בשעת נשואין ולא כתב מפני שפסק בשעת קידושין כלומר שמ"ש שם שלא בשעת קידושין התם שאני שהכל בשעת נישואין ומהני קנין. וזה שכתב והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה, כלומר אילו הי' בשעת קידושין הי' נקנה באמירה לבד בלא קנין ע"ש:

ר"ן קידושין ס"ו, לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס, וכתב רמב"ן מהא שמעינן שאדם יכול לתת מתנה או לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי רמב"ם, ושמעתיתא מוכחא דאלו בעי למיתן ליה מתנה קני כל נכסים דנפלו לו מקודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי נפל ומאי קני ולא איצטרך קרא דיכיר אלא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ומדר"מ נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב ושעה"מ פי"א ממכירה מביא תשובת רשב"א שמביא ב"י סי' ס' שאמר הריני מתחייב לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה ה"ז קצוב, א"כ מאי קשה לר"ן ה"נ כיון דמה שנותן לו פי שנים שיפלו לו אח"כ הו"ל דבר קצוב ע"ש:

רמב"ם פכ"ה הלכה י"ג ממלוה כתב, מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן תן לו ואני ערב או מכר לו ואני ערוב או הלוהו לו ואני ערב יש מן הגאונים שהורו נשתעבד הערב בכל, ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין ה"ה כתב נתבאר פי"א ממכירה שדעת רבינו שמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד ואף בכאן הלך לשיטתו ואמר שהערב אים משתעבד בדבר שאינו קצוב ע"ש ולח"מ כתב מה שלא כתב כאן רבינו ז"ל וכן הורו רבותי כמ"ש פי"א ממכירה כתב ריב"ן ל"ב דאפשר דרבותיו דאמרו שם דלא מהני הכא מודו דמהני משום דכל ענין דערב הוי אסמכתא אלא בגמרא סוף ב"ב סלקו האסמכתא משום דאמרו בההיא הנאה דקא מהימן וכו' וכיון שזה מסלק האסמכתא