עט סופר חלק ג צז

לח"מ שבועות פ"ד הלכה י"ז כתב נראה כוונת רבינו ז"ל דעתו לחלק בין לאו דשבוע דהכא בעת שנשבע לא עשה שום איסור שהרי אפשר שיקיימהו וגם אין כאן לאו כלל לאסור השבוע אלא כשעבר אותה אבל גבי נותר מיד עבר על לאו לא תותירו וכן בגזל מיד עבר על לאו לא תגזל אע"פ שאח"כ נתק לעשה מ"מ הרי יש בו לאו לאיסר בשעת עשיה ולהכי לוקה שם אע"פ שהיא ה"ס ע"ש:

תשובת מנחם עזריה סי' כ"ו, ק"ל כר"י דאמר ה"ס שמה התראה ופרק כסוי הדם תנן חש"ו ששחטו בינן לבין עצמן אסור לשחוט אחריהם ואם שחטו אינו סופג את ארבעים ובפרש"י ור"ן משום דהתראת ספק הוא, והוא גופה קשיא דקי"ל שמה התראה, וי"ל דכל היכא דליכא לברורי ספקא בההיא דאותו ואת בנו דליכא למיקם עלה דמלתא אי הני חש"ו שחטו שפיר או לא אין לוקין עליה אבל אם אפשר לברורי כגון ה"ס דלא תקח האם שאם קיים עשה שבה ושלחה פטור לא קיים חייב אע"ג דבשעת התראה ספקא הוי הויא התראה ולוקה, ועם זה יובן מש"כ רמב"ם שאין לוקין על ה"ס אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה ופי' דבריו בהלכו' סנהדרין שחייב מלקות על ה"ס דשלוח הקן לפי שהלאו שבספק הוא מפורש אבל הלאו שבספק שחיטה אחר חש"ו אינו מפורש דדילמא קמייתא לאו שחיטה היא, והכא נמי כיון שהתרו בו שלא ישן היום שמא ישן למחר ואיכא לברורי ספקה של התראה כשישן למחר הרי זה לוקה שהוא לאו מפורש בתורה ולא תשבעו בשמי לשקר והיא אזהרת לשבוע בטוי שהשבועה והנדר שוין לדין זה ועי' תשובת ר"ן סוף סי' כ"א, ויש ה"ס בגוונא אחרינא ששמה התראה והיא התראה על אסור ידוע שיש בו מיתת ב"ד אבל לא התרו על איזה מיתה וראיה ממקושש כי לא פורש מה יעשה לו וכשם לדעת ר' יודא דסבר אם לא התרו בו למיתה ידוע אינה התראה צריך לישב דגבי מקושש הוראת שעה הי' כך מוכרחים אנו לומר גבי מקלל אליבא דרבנן הוראת שעה הי' דאפי' למיתה סתם לא התרו בו, אבל ה"ס אם החיוב הוא משם זה או משם אחר כגון שעשה מלאכה בשבת ולא ידע תולדה דמאי היא לאי שמה התראה שכן ב' אבות לגבי שבת שוין לב' שמות משאר איסורין דהכא תרתי מחייב והכא תרתי מחייב, ולפי שיטת תוס' בפ' התערובת אם התרו בו משום שניהם כגון שאמרו לו זית זה שאתה אוכל ספק פגול ספק נותר ואין בית מנוס לו ששניהם במלקות ועל אחד מהם אתה לוקה שפיר הוי התראה עכ"ל:

שג"א המובא בבית אפרים א"ע סי' מ"ב, כתב על תוס' יבמות דף פ' שכתבו אע"פ בשעת התראה הוי ספק שמא יביא שערות דהשתא מיהא אגלי למפרע ע"ש ואיני יודע מה יאמרו בהך דנותר ובשבועה שאוכל ככר זה היום דחשיב ליה ה"ס והרי לאחר שעבר הלילה גבי נותר והיום גבי שבועה ידע העובר שעבר עבירה ובמה עבר אפ"ה חשיב ליה ה"ס, והמחוור דכל כה"ג אפי' למ"ד ה"ס שמיה התראה אינו חייב, והא דאכל חלב דאמר רב נעשה סריס למפרע איכא לאוקמי בשוגג איירי לענין חטאת ולא לענין מלקות ובמזיד ע"ב, אולי יש לחלוק עפ"י נמ"י פ' החולץ דחליצת מעוברת לאו שמה חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמר איגלא מלתא למפרע שהעבור לאו כלום הוא, ואע"פ בהרבה מקומות קי"ל איגלא מילתא למפרע אמרינן, שאני הכא שאם בשעה שהחליץ הי' ודאי שלא הי' ראוי לבא לכלל לידה אין הכי נמי דההוא עבור כמאן דליתיה דמי וחליצה שחלץ בה כשירה אלא שאינו כן דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראוי הי' לילד ולד גמור אלא שאחר כן גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוה עכ"ל וזה סברת תוס' בסריס איגלאי למפרע, אבל בנותר שתלוי בדעתו ואולי בשעת התראה חשוב שלא יותר ואח"כ התיר וכן בשבועה וכדומה שהי' בידו לא שייך איגלא מילתא למפרע:

שג"א בסי' ע"ז הקשה משוחט פסח על החמץ דהוי ה"ס דילמא ביטלו בלב מת"כ מחדש שיש חמץ שקיבל אחריות על זה לא מהני ביטול, ומקו"ח תל"א משיג וכתב כיון דצריך שיתיר עצמו למיתה כיון שהעדים מתרין בו שיבטל חמצו והוא אומר שרוצה ללקות ואין רוצה לבטל שוב א"י לומר שביטל בלב ע"ב, ועדיין צ"ע כי השוחט פסח על חמץ שיש לאחד בחבורה חייב השוחט ודלמא זה החבר ביטול בלב, ועי' לח"מ פ"א מקרבן פסח:

ירושלמי יבמות פי"א בסופו, הכה זה וחזר והכה את זה פטור רבי חנינא בעי לית הדא פליגי על ר' יוחנן דאיתפלגון בשני ימים טובים של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התרייה על הספק רשבל"ק אמר אין מקבלין התרייה על הספק, אמר ר' חנינא אמר רבי לית היא פליגא תמן איפשר לך לעמוד עליו [שאני יו"ט דאפשר לחקור אצל ב"ד בא"י איזה יום שקבעו יו"ט דבשעת מעשה לא אתיידע לן מ"מ איתגלי מלתא למפרע דהתראה ודאית היא] הכא א"א לך לעמוד עליו, הכה שניהם כאחת חייב ר' יודא פוטר ר' יוחנן בעי מחלפה שיטתיה דר' יודא דתנן אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים ר' יודא אמר אינו סופג אלא ארבעים א"ר קרוספי אינה מוחלפת תמן עיקר לאוין ספק [בגיד הנשה עיקר הלאו ספק הוא באיזה נוהג ואם לא ילקה בכה"ג נמצא שאין לוקין על לאו זה לכך מלקין אותו] ברם הכא ודאי היה ונסתפק לו, [אבל כאן אלו שהתה אמו ג' חדשים הי' ודאי הלכך אין לוקין על הספק] ר' יודא בעי מעתה נבילה שביטלה בשחוטה מאחר שודאי הי' ונסתפק לו אכל ממנה יהא פטור, א"ר יוסי מודה ר' יודא בשאר כל הספיקות