עט סופר חלק ג צד

כתובות דף ל"ג ר"א אומר עדים זוממים ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו, אמר רבא תדע ניתרו בהו אימת ניתרו בהו מעיקרא אמרי אשתלין ניתרו בהו בשעת מעשה פרש"י ולא מסהדי, תוס' וא"ת תיפק ליה דהוי התראת ספק דאין אנו יודעין אם מעידין שקר דהתראת ספק לא הוי אלא כגון אל תותר שאף למותרה עצמו הוא ספק שסבור שעדיין יש שהות ביום אבל הכא המותרין יודעין שמעידין שקר:

פסחים ס"ג, אמר רשב"ל לעולם אינו חייב עד שיהא חמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה ועד שיהא עמו בעזרה, בהתראת ספק קמפלגי [דמלקות ליתא אלא בהתראה וכי מתרינן ביה לא תשחט על חמץ אי חזינן חמץ גביה ומתרין ביה הוי התראת ודאי ואי לא התראת ספק היא ואפי' אשתכח דהוי ליה בביתו כיון דאנן לא הוי ידעינן לאו התראה היא ור"י סבר ה"ס שמה התראה ואי אשתכח דהוי ליה מיחייב]:

תוס' התראת ספק לא שמה התראה, מתוך פ"ה משמע דלא הוי התראה משום כיון דלא ידעינן לאו התרא' היא, ולא נהירא לר"י דמה לנו אם ספק למתרה אלא שיהא ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולשון הקונטרס נמי יש לישב דה"ק כיון דאנן לא הוה ידעינן לאו התראה היא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי:

סנהדרין ע"ט, דתניא ר"ש אומר עד שיאמר לפלוני אני מתכווין, מ"ט דר"ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו, ה"ד אילימא דאיכא תשעה כותים ואחד ישראל ביניהן תיפק ליה דרובא כותים נינהו, א"נ פלגא פלגא ספק נפשות להקל וכו' תוס' א"נ פלגי ופלגי, תימא אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד ה"ס לא שמה התראה, בלאו טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מטעמא דלאו שמה התראה, אפי' ס"ל דספיקא להחמיר ואי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג, הא מחייבינן ליה בהכה זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הי' ובנותר שאמר לו אל תותיר, וי"ל דשאני התם שידוע בברור שיבא לידי ודאי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם משום הכי שמה התראה אבל הכא בזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי ודאי איסור שאינו יודע את מי יכה, ועי' תוס' ב"ק דף מ"ד ותוס' כתובות דף ט"ו:

גיטין דף ל"ג תוס' הקשה רבינו שמואל היכי מחייבין לעולם מיתה א"א שזינתה הא הוי ה"ס שמא שלח לה גט ויבטלנו, ואומר ר"ת דלא הוי ה"ס דאזלי' בתר רובא ורוב אינן מגרשין וכששולחין גט אין מבטלין, ועוד דאוקמי אחזקה שהיא עכשיו נשואה וכו' דאל"כ אמאי לוקה אם אמרו לנזיר אל תשת אל תשת חייב על כל אחת ואחת ע"ש, עי' מהרש"א שהקשה למה הוכיח תוס' ממשנה אל תשת אל תשת ולא בפשיטות האיך מלקות שייך בנזיר, והומי' סי' ע"ג סק"ו תי' עפ"י רשב"א בתשובה בחיר על דעת רבים אם עבר פעם אחד נשאלין דרבים ניחא להו מובא במל"מ פ"ו משבועות ע"ש באריכות:

חולין י"א, תוס' קשה לי מאי קאמר דבדקינן ליה הא מ"מ הו"ל ה"ס אי לא אזלי' בתר רובא ושמא קסבר דשמה התראה, [עי' רש"י שבועות ל"ז, וחולין פ"ב מוכח דרב כהנא סובר לא שמה התראה, כסף נבחר]:

שמ"ק כתובות דף ג' כתב דלא אמרי' ה"ס לא שמיה התראה אלא היכא שביד המותרה לתקן הדבר כגון מותיר בטהור או דלא אוכל זה אם אוכל זה, אבל בדבר שאין ביד המותרה לתקן ה"ס שמיה התראה א"נ דלא מקרי ה"ס אלא במילתא דשכיח הפטור כמו החיוב אבל בכל דלא שכיח הפטור כמו החיוב התראת ודאי היא, א"נ כיון דליתא לספקא קמן לא מקרי ה"ס אלא כגון ב' גידין אחד של ימין ואחד של שמאל ואכל חד מינייהו ואתרו ביה דאיתא לספיקא קמן ועוד איכא למימר דה"ס לא הוי כיון דהשתא א"א גמורה ועדיין לא עשה בה מעשה זה עכ"ל:

יבמות ק"א, ת"ר הכה זה וחזר והכה את זה, רי"א בב"א חייב, תוס' ואין להקשות הא דארל"ק בזבחים ע"ח הפגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק התם דהתראת ספק לא שמיה התראה, ומ"ש מהכא שניהם בבת אחת, לא דמי דהכא יודע הוא דעובר על לאו ומיתה דמכה אביו בבירור, אבל התם אינו יודע איזה מין הרבה על חבירו אם עובר משום פגול או משום נותר עכ"ל וע"ש עוד:

חולין פ"א, א"ר המנונא אומר הי' ר"ש אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים כיון דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר מעידנא דקא שחיט הוי ה"ס, וה"ס לא שמיה התראה, ועי' רש"י דף פ' בתיש הבא על הצבי וכו' אבל מלקות ליכא דשמא אין חוששין לזרע אב ואפי' מקצת שה ליכא, הילכך הוי לה ה"ס ולא שמיה התראה [וצ"ע הא אפי' למ"ד שמיה התראה נמי אין לוקין על הספק ולא שייך דין זה להתראת ספק דהא אף כשעבר ושחט אין אנו יודעין אי עבר הלאו או לא כסף נבחר]:

שמ"ק כתובות ט"ו, כתב ואם תשאל השתא דאמרי' דהכא כ"ע מודו דה"ס לא שמיה התראה נחזור לקושין דמעיקרא, ל"ל טעמא דספק נפשות להקל, תשובתך אלו אמרת ספק נפשות להחמיר אין לחלק הך דהכא מהכה זה וחזר והכה, דהכא נמי הכנסתו לבית הספק של נפשות היינו נמי איסורא, וה"ל כהכה זה וחזר והכה את זה דבודאי יבא