עט סופר חלק ג צב

למלאכות שחייבין עליהן מיתה כגון חרישה ומה שנ"ל כתבתי:

פי"ח מעדות הלכה ו' עידי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפי' בא הנהרג ברגליו אינם לוקין מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו אבל ב"ד מכין אותו מכת מרדות כפי מה שיראו:

פי"ח מסנהדרין ה"ב, וכל לאו שניתן לאזהרות מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו כ"מ כתב ופירש לאו שנלמ"ב לאו שניתן לאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד והטעם שאין לוקין עליו לפי שלא ניתן לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא הי' יכול לחייבו מיתה:

לח"מ כתב רבינו פסק כרע"ק דלאו שניתן לאזהרות מיתת ב"ד אין לוקין ובגמרא משמע דרע"ק סבר דבכריתות לא צריך התראה דאל"כ לא הי' להם ללקות, ורבינו פוסק דחייבי כריתות לוקין ע"כ סובר דחייבי כריתות לא צריך התראה וזה תימא בסה"מ בשרש י"ד כתב הפך מזה וכן בפי' המשנה במכות ע"ב שמאריך, ועי' במל"מ, ועי' פי' משניות במכות שדבריו סותרים מתחלה אמר דחייבי כריתות ילקו ואח"כ כתב שאין לוקין מפני שנתנה לאזהרת מיתת ב"ד ע"ש:

פי"א והלכות עכו"ם, הלכה ט"ו, המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות מתני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה:

פ"ה הלכה יו"ד הנודר בשם עכו"ם והנשבע בה לוקה שנאמר ושם אלקים אחרים לא תזכירו, והקשה פר"ח דלאו זה ניתן לאזהרות נביא המתנבא בשם עכו"ם וקי"ל דלאו שנתנה לאזהרות מיתת ב"ד שאין לוקין עליו, ומביא שיטת ה"ה בכוונת שרמב"ם סובר במחמר כיון שהלאו ניתן לאמב"ד דהיינו חורש ה"ה למחמר שהוא בכלל הלאו דלא לקי, אבל רמב"ן בסה"מ שרש י"ד הבין בדעת רמב"ם שאין במחמר לאו כלל ולא איסר דאוריי' ולאו לא תעשה כל מלאכה לא אתא אלא למלאכת שחייבין מיתת ב"ד כגון חורש, אבל איסור אחר הנכלל בלאו שניתן לאמב"ד שאין בו עונש מיתה לקי עליהו כשאר לאוין דעלמא, והיינו טעמא דלקי בנודר בשם עכו"ם אע"ג דלאו זה ניתנה לאזהרות המתנבא בשם עכו"ם שמיתתו בחנק, כיון דבנודר בשם עכו"ם ליכא עונש מיתה שפיר לקי עליה, ומיושב בזה בפ"ג כתב המגפף והמנשק וכו' עובר בל"ת שנאמר לא תעבדם ודברים אלו בכלל עבודה הן ואעפ"כ אינו לוקה לפי שאין בפירש ולסברת ה"ה למה ליה למיהב טעמא שאינו לוקה לפי שאינו בפירש ה"ל משום דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכן ראב"ד פ"ג משיג מגפף ומנשק דהוי לאו שבכללות, והול"ל שלאו ניתן לאמב"ד כיון דעבודת פנים איתא אזהרתיה בהך קרא, אלא ודאי דס"ל לראב"ד כרמב"ן דדוקא לאיסר לאו שיש בו מיתת ב"ד ליכא מלקות אבל לאיסר אחר הנכלל בלאו שאין בו עונש מיתה אית בו עונש מלקות ע"ש באריכות:

רא"ה סי' ל"ב כתב מלשון רמב"ם משמע שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יבא למחמר אחר בהמתו וכגון שחורש בה וכלי המחרישה בידו דאילו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה על כן אמרו בגמרא לפי דעתו שזה בלאו דמחמר הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כלומר שאדם נהרג על זה ואין לוקין עליו, ורמב"ן ז"ל תפוש עליו הרבה בפירושו זה ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משא אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו ולכן לא יבא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה כקי"ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כמו שדרשו של אתה ובהמתך ניכתב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי, הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחייב אבל על מלאכת בהמתו לא מחייב אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא הי' צריך לומר שחייב שהרי ענשו מפורש כל העושה בו מלאכה יומה, ומה שאמרו בלאו דמחמר שהוא לאו שנתנה לאזהרות מב"ד פירושו כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן שהן באזהרות מיתת ב"ד אע"ג דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא דאפי' מלקות נמי ליכא אעפ"כ נקרא הלאו הזה לאו שניתן לאזהרת מב"ד מפני אותן דברים שהוא כולל שיש בהן מיתת ב"ד, כעין זה אמרו ז"ל בלאו דאל יצא איש ממקומו דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות כדרשו אל יוציא דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מב"ד במקצת ענינו וכיון שכן הוא אית לך למימר ביה בכל ענינו שאין לוקין עליו ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן עכ"ל:

מגלת אסתר כתב לישב רמב"ם, וכוונתו, בראשונה אמר שהמחמר אחר בהמתו בשבת הנושאות משאוי בלבד פטור, ואח"כ הקשה על דבר זה ואמר והלא יש בו לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך שבא לאסור שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ששניהם עושים המלאכה וא"כ המחמר אחר בהמתו הנושאת משוי הוא בכלל זה הלאו והי' לו ללקות עליו, והשיב שנמצא לאו זה שנתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, פי' מאחר שבלאו הזה על כרחך נכלל גם כן שלא יחרוש בה שהיא אחת מאבות מלאכות הרי היא לאו שנתן לאזהרת מב"ד ואין לוקין עליו ע"ש שמשיג על מ"מ: