עט סופר חלק ג ט

פי"ד ממ"א, כל איסורי מאכל שבתורה שיעורן בכזית כי' ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם ואסור מן התורה לאכול כ"ש מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על כזית ואם אכל כ"ש פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות:

פ"ב שביתת עשור האוכל ביוכ"פ מאכלין הראוין לאכול לאדם ככותבת הגסה שהיא פחות מכביצה כמעט ה"ז חייב כו' אכל או שתה פחות משיער זה איני חייב כרת אע"פ שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא על כשיעור ואוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות:

פ"ה משבועות ה"ז, שבועה שלא אוכל כ"ש מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני, שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועת ביטוי, כתב כ"מ נלמד ממה שנתבאר בסמוך דח"ש אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן כשנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה, ורשב"א בשבועות הקשה דמסקינן ביומא כיון דאית בה היתר דאוריי' מחייב עלה קרבן שבועה משמע דכל דלית ליה היתר דאוריי' קרינן מושבע ועומד מסיני ולא חל על ח"ש:

פ"א מגניבה, אסור לגנוב כ"ש דין תורה, כתב ה"ה, ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין, פ"א וגזילה, אסור לגזול כ"ש דין תורה וכתב ה"ה דח"ש אסור בגזילה כמבואר בסנהדרין דף נ"ז, בספר שיעורי מצות כתב שמעתי דבר נאה למה בגניבה כתב דהוה כמו שאר איסורין דח"ש אסור ובגזילה צריך ראיה מסנהדרין, דגניבה דהוה שלא בפני הבעלים ולא מחלוה שייך לומר דחזי לאיצטרופי והוה באמת כשאר איסורין משא"כ בגזילה דהוה בפני בעלים וכבר מחלוה על פחות מש"פ ולא שייך חזי לאיצטרופי לכן צריך ראיה מסנהדרין ע"ש, ועי' מל"מ פ"ו ממלוה מפחות מש"פ לענין ריבית ועי' סמ"ע שמ"ח וארי' דבי עלאי או"ח ה':

פרט ה'. שיטת רא"מ הנדפס אצל סמ"ג. סמ"ג בסי' ע"ו כתב והאוכל חמץ בפסח כ"ש הרי זה אסור מן התורה שנאמר ולא יאכל חמץ, ואעפ"כ אינו חייב קרבן או כרת אלא על שיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, וכתב רא"ם שנאמר לא יאכל חמץ, ואכילה כל דהו משמע ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית, שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אבל לאסורא כדקאי קאי, והא דקאמר בגמרא מ"ט דר"י משום דחזי לאיצטרופי, הכי פרושא, מ"ט לא מוקמי לה להלכתא אאסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת, והא דמייתי קרא דלא יאכל לאו משום דשני בלישניה כדחזקיה דדייק הכי לענין אסור הנאה, דהא חצי שיעור דאוריי' בכל איסורין שבתורה הוא ולא בחמץ בלבד אלא משום דקאי בפסח מייתי קרא דלא יאכל דמיירי אתוך זמנו כ אמרן:

בסי' ס"ח כתב הסמ"ג, תניא שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני, ובחצי שיעור נחלקו ר"י אומר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי, רל"ק אמר מותר אכילה בעינן וליכא, והלכה כר"י לגבי רל"ק, ורב אשי נמי דהוא בתראה סבר כר"י בחולין דף צ"ח לפיכך האוכל או השותה ח"ש מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, וכתב רא"מ, כיון דחזי לאצטרופי, אע"ג דטעמי דר"י אינו אלא משום דאכילה כל דהו משמע כדמשמע מדברי סמ"ג בהלכות חמץ דהלכה דשערים אינה אלא לעונשים בלבד מ"מ הוצרך לזה הטעם להודעני למה לא נאמר שהלכה היא אף לענין איסורא ע"ש:

גו"ו כלל כ"ז כתב מתוס' שבועות ד"ה דמוקי מוכח נגד רא"ם, דאי כפי' רא"ם ודאי דיש איסור לאו מפורש על ח"ש אלא דהלכתא אפקי' ממלקות וכרת ולדידי' ודאי דאין איסור חל על ח"ש. וח"ס בחידושיו בסוגי' דח"ש כתב על סמ"ג פלא מה לפיכך דהא ע"כ למסקנא מודה רל"ק דאסור מדרבנן מברייתא דכל חלב לרבות ח"ש אע"כ נהי דאסור אבל מרדות אין לוקין מש"ה כתב לפיכך:

מל"מ פ"א מחמץ, הקשה על רא"מ דהא בגמרא מוכח דטעמא דח"ש הוא מריבוי' דכל חלב, וי"ל כונו שכתב תוס', דהכונה כך היא דכל מקום שנאמר בתורה אכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה, ור"ל ס"ל דמוקמינן לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמומינן לה אעונשין וליכא בח"ש איסור מן התורה, ור"י ס"ל דלא אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אלא לעונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי, וראיה לזה מדכתב רחמנא כל חלב לרבות ח"ש, אלא דאי מהאי קרא לחוד ה"א דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב אסמכתא בעלמא אבל השתא דאית לן טעמא דחזי לאצטרופי אמרי' דדרשא דכל חלב דרשה גמורא היא ולא מיעט הלכתא אלא לכרת או לקרבן כ' ואני תמה כפי סברת רא"ם דאית ליה דאכילה בכ"ש משמע, הא דאמרי' בגמרא ורל"ק אמר מותר מה"ת אכילה אמר רחמנא וליכא והלא אכילה בכ"ש משמע, וכי תימא דס"ל דבהא פליגי ר"י ורל"ק דר"י ס"ל דאכילה כ"ש במשמע מש"ה אית ליה ח"ש אסור מה"ת, ורל"ק ס"ל דאכילה הוי כזית מש"ה אית ליה ח"ש מותר מה"ת כו', והנה יש לחקור מה ס"ל לר"י בפי' תענו אי ס"ל דתענו אפי' כ"ש במשמע דומי' דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמי אכותבת, א"כ מאי האי דאמרי' יומא דף פ"א מפני מה לא