עט סופר חלק ג פט

טהורה חייב מיתה בידי שמים ולוקה, ומל"מ חקר אם תרומה טמאה מדרבנן אם חייב מיתה ע"ש, ועי' מהרש"א שבת ק"ד שכתב משום זא"ו לא מסתבר שיהי' פסול מדאוריי' ולענין חיוב שבת הוי כתב מן התורה ודו"ק:

חולין פ"א ורמב"ם הלכות איסורי מזבח הלכה ח' מצות עשה להקריב כל קרבנות מיום השמיני והלאה שנאמר והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן, ואע"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן, ומל"מ מסופק אם ידעינן דכלו לו חדשיו דהיינו חמשה חדשים לבהמה דקה וט' חדשים לגסה אי שרי להקריבו קודם ח' ימים ע"ש ובספר ויקן יוסף אות מחוסר זמן באריכות:

זבחים ל"ד, איתמר המעלה איברי בהמה טמאה ע"ג מזבח רל"ק אמר לוקה רי"א אינה לוקה, רלק"א לוקה טהורה [מן הבקר ומן הצאן תקריבו] אין וטמאה לא, ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו, רי"א אין לוקין עליו לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו. מותיב ר' ירמיה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, [כך שנויה בברייתא ומסקינן בל"ת מניין ת"ל אך את זה לא תאכלו אלמא מדאיצטרך ל"ת אחריה לאו אזהרה היא] א"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך באיברי בהמה טמאה כ"ע לא פליגי [דעשה הוא דאיכא ותו לא] כי פליגי בחיה ע"ש:

רמב"ם אסורי מזבח פ"ה הלכה ו' המקטיר אברי בהמה טמאה ע"ג מזבח לוקה ואע"פ שאיסר הקרבתה מכלל עשה, שהרי נאמר מן הטהורה אכיל ומן הטהורה הקריב הא טמאה לא תאכל ולא תקריב כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כך לוקה על הקרבתה, אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה ואינו לוקה ומנין שהוא בעשה שנאמר מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם הא מן החיה לא תקריבו ולאו הבא מכלל עשה עשה, וראב"ד כתב על כך לוקה על הקרבתה, א"א וכי עדיפא מבעלת מום אלא שאינו עולה כן מהגמרא דזבחים, וכ"מ כתב פרש"י דכ"ע לא פליגי דעשה הוא דאיכא ותו לא, לפ"ז ליכא הכא אלא עשה, ח"ש ראב"ד וכי עדיפא וכו' ביאור דבריו שכך ראוי ללקות על הקרבתה כיון שלוקה על בעלת מום מכ"ש שראוי ללקות על זו אבל מה נעשה שבגמרא אינו עולה כן, ולישב רבינו, בפ"ב ממ"א כתב מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' שומע אני שכל שאינו מעלה גרה וכו' אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה ובגמל ובחדר וכו' נאמר את זה לא תאכלו וכו' הא למדת שהן בל"ת ואע"פ שיש בהן סימן אחד וכ"ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסר אכילתה בל"ת יתר על עשה שבא מכלל אותה תאכלו ע"כ, וא"כ יש לתמוה מה מביא מאכילת בהמה טמאה שנאמר בה ל"ת להקרבתה שלא נאמר בה ל"ת, וא"ת דכיון שאין מזהירן מן הדין האי לאו כליתיה דמי, כבר כתב ה"ה שכיון שנאסרו בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלהם לבא מק"ו ולא מיקרי מזהיר מן הדין וא"כ אין ראיה מאכילתה להקרבתה כלל, וי"ל דכיון דבהמה טמאה גריעא מבעל מום שהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתה בלאו מק"ו וכו' וא"כ כי אמרי' באברי בהמה טמאה כ"ע לא פליגי, לאו כפרש"י אלא היינו לומר דכ"ע לא פליגי דלוקה משום דאזהר עליה בלאו כדאמרן ע"ש:

פ"ב ממ"א האוכל מבשר אדם אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה, ועי' ר"ן פרק אע"פ באריכות:

יד מלאכי אות שע"א, לאו הבא מכלל עשה עשה לא אמרי' אלא היכא שהוציאו הכתוב בלשון עשה ממש ולא הוזכר בכתוב הלאו כלל, אבל היכא שהוציאו הכתוב בלשון לאו כגון ושמרת את החקה הזאת וכו' אז הוי ל"ת, שו"ת רדב"ז חלק ב':

אות שע"ב, מביא מגאון אברהם ישראל, נסתפקתי אי אתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה אי חשוב לאו לענין זה ואתי עשה ודחי ל"ת או חשוב עשה ואינו נדחה מפני עשה, לכאורה נראה שאינו נדחה שהרי אמרו בכמה דוכתי דלא אתי עשה דיבום ודחי לאו ועשה אלמנה לכה"ג וריטב"א ב"מ פ"ב כתב דטעמא דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה הוא משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ולא משום דבהצטרפות העשה אלים ל"ת, הרי דלא אתי עשה גמור ודחי עשה דבעולה שהוא לאו הבא מכלל עשה, וכן נראה מפסחים דף נ"ט דעשה דהשלמה שהוא לאו הבא מכלל עשה אינו נדחה מפני עשה דאכילת קדשים, אלא רשב"א מובא בשמ"ק כתובות דף מ' כתב דעשה מצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני עשה וכן בעולה לכה"ג לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו והדבר צריך תלמוד ע"ש באריכות, ודברי אמת קונטרס ששי בענין לאוין, שהקשה על שמ"ק שכתב דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור הנדחה מפני עשה וכן עשה דבעולה לכה"ג, דהא ההיא בפסחים נ"ט הויא תיובתא דבהדיא פריך התם מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אע"ג דעשה דהשלמה הוי לאו הבא מכלל עשה משמע בהדיא דהוי כעשה גמור דאינו נדחה מפני עשה אחר ע"ש, עי' במקנה כלל נ"ו אות כ"א הארכתי בזה ע"ש: