עט סופר חלק ג פג

תורה ונחשב לכם תרומתכם ה"א דאסור לאכול עד שיפריש במעשה, א"כ כיון דגלי רחמנא ונחשב לכם ממילא המחשבה כמעשה הפרשה, אבל בהקדש דגם אי לא כתבה התורה כל נדיב לב ליכא מעשה רק דיבור בעלמא, א"כ אף דגלי קרא דמהני במחשבה מ"מ אינו כמעשה רק מילי בעלמא, גם מה שהקשה מח"א מנדרים ע"ב שיוכל להפיר ע"י שליח עי' כב"י ח"ב קמ"ז, תירץ הנ"ל עפ"י סברת ראשונים בכ"מ דסגי במחשבת הלב שם לא אמרי' עקימת שפתיו הוה מעשה, עי' ישו"י או"ח ס"ב, ואמרי בינה בסוגי' מצות צ"כ א"כ כיון דהקדש מהני בלבו גם אם מקדיש בדיבור לא חשיב הדיבר מעשה דהא הדיבר שלא לצורך לגוף ההקדש ובכה"ג לא אמרי' עקימת שפתיו הוי מעשה, אבל בהפרה דלא מהני בלב א"כ כח הפרה מצד הדיבור וחשוב הדיבור כמעשה ולא הוי מילי ע"ש:

מכות כ"א הלובש כלאים וכו' רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב, וריטב"א כתב קשיא לרבינו מאיר ז"ל היאך לוקה הא לא עבד מעשה תי' בתוס' דכיון שיוכל לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושו זה חשוב מעשה, ומביא ראיה מנזיר שנכנס לבית הקרבות בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו המעזיבה שהוא חייב על כל שהיי' ושהיי' ואע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שוהה שם במזיד ע"ש, ועי' כ"מ כלאים סוף פ"י, בספר יבין שמועה דף א' כתב הנה המל"מ פ"ג מביאת מקדש מסתפק אם תחילת הכניסה בהיתר אי נימא כיון דתחילה בא ע"י מעשה חייב אח"כ או אינו חשוב מעשה כ"א כשעשה תחילה מעשה באיסור וכו' נ"ל להביא ראיה ברורה דהיכא דעשה תחילת מעשה בהיתר לא חשיב השהי' אח"כ למעשה, דרמב"ם פ"ה ממלכים הלכה ח' כתב אסור להשתקע בארץ מצרים ואין לוקין על לאו זה לפי שתחילת ההכניסה הי' בהיתר כלומר שמותר לחזור לפרקמטיא וכו' ואם אח"כ חשוב להשתקע שם לא חשוב שהי' מעשה וכו' וכתב דאם קנה חמץ קודם פסח לא חשוב השהי' בביתו כמעשה שיהי' לוקה משום ב"י אבל אם קנה בפסח אף שקנה בשוגג חשוב שהי' כמעשה ובנותן מים לקמח חשיב מעשה אף שנתחמץ מאיליו אח"כ וצ"ע ועי' רמ"א שע"ב כהן ששוכב ערום וכו' משמע גם שנכנס בהיתר בתחילה שהי' חי בעת ההוא וכו' ועי' ילקוט גרשוני אות לאו הניתק לעשה בזה:

רמב"ם ע"ז פ"ג העושה ע"ז אע"פ שלא עשאה בידו לוקה שנאמר לא תעשה לך פסל, והקשה לח"מ והא לאו שאין בו מעשה וי"ל כיון דאחר עושה מעשה בשליחתו הוי כאלו עשה הוא, ורא"ה סי' כ"ז הקשה הא קי"ל משלח פטור, ועי' יד מלאכי אות שע"ה, ופר"ח במים חיים ותוס' יומא נ"ד, ותוס' רע"ק ר"ה אות י"א:

הלכות שבועות פ"ד ה"כ שבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה בשוגג מביא קרבן עולה ויורד במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואע"פ שעבר על שבועות שקר ולמה מביא קרבן דקי"ל פ"א משגגות דאינו חייב קרבן בלא מעשה ועי' פנ"י שבועות דף ג' ובספר בנין שלום בית י"ט מאריך בו:

הלכות קרבן פסח הי"א אם השאיר עבר בל"ת ואינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר והנותר באש תשרופו, וכתב הכ"מ אע"ג דה"ל לאו שאין בו מעשה נקט רבינו לאשמעי' רבותא דאפי' אי הוה ביה מעשה הוה מיפטר מאידך טעמא, ופ"א מהלכות אלו גבי מניח אימורים כתב רבינו טעם דהוי לאו שאין בו מעשה:

פ"א מחגיגה מי שבא בעזרה ביום הראשון ולא הביא עולה לא די שלא עשה מצות עשה אלא עובר על ל"ת שנאמר לא יראה פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה:

פרט י'. לאו שבכללות. סנהדרין דף ס' מתני' העובד עכו"ם וכו' אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ וכו' עובר בלא תעשה [אבל המגפף והמנשק שלא כדרכה עובר בל"ת דלא תעבדם יתירא כתובי חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה לאלקיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם [שמות כ"ג] אם אינו ענין לכדרכה תניהו ענין לשלא כדרכה אבל מיתה לא מיחייב בשלא כדרכה אלא אהני דפרט בהו קרא]:

דף ס"ג, כי אתא רב דימא אר"א על כולם לוקה חוץ מהנודר בשמו והמקיי' בשמו מ"ש הנודר בשמו דלא לקי משום דה"ל לאו שאין בו מעשה, הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין על לאו שבכללות [דכלהו משתמעי בחד קרא] דתניא מנין לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בל"ת ת"ל לא תאכלו על הדם, ד"א לא תאכלו על הדם לא תאכלי בשר ועדין דם במזרק וכו' אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם, וא"ר אבין בר חייא על כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות, אלא כי אתא רבין אר"א על כולן אינו לוקין חוץ מן הנודר ומקיים בשמו, מ"ש אהנך דלא לקי דהוה ליה לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה נינהו, ההוא כרבי יודא דאמר לאו שא"ב מעשה לוקין עליו:

תוס' משום דהוה לאו שבכללות, תימא ת"ל דהוי לאו שניתנה לאזהרת מיתת ב"ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ועוד תימא הא בן סורר ומורה לוקה, כדתנן סנהדרי' דף ע"א, וילפי' בגמרא ויסרו וע"כ אזהרתה מלא תאכלו על