עט סופר חלק ג פ

תמורה ג' אר"י א"ר כל ל"ת שבתורה עשה בה מעשה חייב לא עשה מעשה פטור, כללא הוא דלאו שאין בו מעשה פטור והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא ולקי דתנן לא שהוא רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג ארבעים א"ל הא מני ר' יודא הוא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו:

תוס' והרי מימר, וא"ת אמאי לא פריך הכי נמי ממוצא ש"ר ועדים זוממין דלאו דאין בו מעשה ולקי, וי"ל דלא בעי למפרק מהני דכתיב בהו מלקות בתורה, וא"ת כי פריך והרי מימר, דלאו שאין בו מעשה לימא בדיבוריה איתעביד מעשה וי"ל דאה"נ הוי מצי לתרוצי:

א"ל ר"י לתנא לא תתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה:

סנהדרין דף ס"ג אר"א על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו ומקיים בשמו מ"ש אהנך וכו' הני נמי לאו שאין ב"מ נינהו, כר"י דאמר לאו שא"ב מעשה לוקין עליו ע"ש:

ב"מ דף צ' ת"ר החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור ואינו לוקה אלא דש ומנהיג דלבד איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול, ר"י אמר חייב ר"ל אמר פטור, רי"א חייב עקימת פיו הוי מעשה, רל"א פטור קלא לא הוי מעשה תוס' רלק"א פטור, וא"ת במכות דף י"ג אמרי' הא דבעינן לאו שיש בה מעשה משום דכולהו לאוין גמרי' מלאו דחסימה משום דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף וחסימה יש בה מעשה, והשתא לרל"ק דחסמה בקול לית בה מעשה נימא דלקי ונילף בכולהו דילקי אלאו שאין בו מעשה ואמאי פטר הכא בחסומה גופיה כי אין בה מעשה וי"ל דסבר רל"ק דעיקר קרא לא איירי אלא בסתם חסימה דאית בה מעשה ע"ב:

תוס' רי"א חייב עקימת פיו הוי מעשה תימא בשביעות אר"י כל לאוין אין לוקין חוץ מימר נשבע ומקלל, והלא ר"י קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ נשבע ומימר אמאי מחשיב אותן לאו שאין שאין בו מעשה וי"ל דלא קאמר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה אבל נשבע לא עביד מעשה ע"ש:

סנהדרין דף ס"ה, מתיב ר' זירא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה ואמאי הא ליתנהו בלב אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול, וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה, רל"ק אמר פטור עקימת פיו לא הוה מעשה אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, ועי' כריתות דף ד':

אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנה בלב, וכתב בחר"ן פי' בודאי עקיצת שפתיו הוי מעשה כמו כפיפות קומתו לרבנן אלא דמ"ה לא מחייב חטאת במגדף מפני שפעמים הוא מגדף בלא מעשה זה של עקיצת שפתי' אלא בלבו ואף שהוא חייב לשמים כאלו מגדף בפיו מפני שעל מחשבה הוא חייב כדכתיב למען תפוש בנ"י בלבם וכיון שאין חיוב חטאת במגדף בלבו לפי שאין עושה מעשה, אף כשעושה מעשה ויגדף בשפתיו פטור שאל"כ נמצא המגדף פעמים מביא חטאת ופעמים שאינו מביא חטאת ורחמנא אמרה תורה אחת בעושה בשגגה וכאן לא יהי' שוין השוגגין כשעשה מעשה יהי' חייב וכשלא יעשה מעשה יהי' פטורין ולפיכך כל מגדף פטור מקרבן עכ"ל ואולי זה סברת הרא"ה סי' רמ"א העובר על לא תקום אין לוקין אע"פ שעשה מעשה כיון שאפשר לעבור בלא מעשה כי תורה אחת אמרה רחמנא:

שמ"ק רי"א חייב קשיא לי והא אפשר לקול בלא עקימת פיו וכיון דאפשר בקול בלא עקימת פיו לא הוי מעשה אע"ג דאיכא נמי עקימת פיו כדאמרי' לענין מגדף הואיל וישנו בלבו ולענין עדים זוממין הואיל וישנן בראיה אלמא כיון דאפשר בלא עקימת שפתים אע"ג דאיכא עקימת שפתים לא חשוב מעשה והכא נמי הואיל ואפשר בקול בלא עקימת פיו ואמאי חשיב ליה מעשה ע"ש:

יבמות דף ק"ד לא קראה חליצה כשירה ככה יעשה דבר שהוא מעש' מעכב תוס' וא"ת למ"ד דעקימת פיו הוי מעשה היכי ממעטין קריאה ע"ש וערוך לנר כתב לפי מש"כ תוס' ב"מ צ' עקימת פיו הוי מעשה היכי בדבורי איתעבד מעשה כמו תמורה שמועיל להיות הקדש א"כ מה קושיא כאן לא איתעביד מעשה ע"ש:

רמב"ם שכירות פי"ג אחד החוסם אותה בשעת מלאכה וכו' אפי' חסמה בקול לוקה ה"ה כתב מחלוקת דר"י ורל"ק ופסק כר"י, והטעם דעקימת שפתיו הוי מעשה, והקשו מפרשים ממה. שנאמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל אלמא דעקימת שפתים לא הויא מעשה והרב כך כתב פי"ח מסנהדרין ותימא איך פסק שתיהן והעיקר שמה שאמרו כאן דעקימת שפתים דחסימה הוא מעשה מפני שדבירו בא לכלל מעשה שע"י קולו היא נחסמת, אבל דבריו שאינו בא לכלל מעשה לא ומימר דומה הוא לחסימה ולא שיש בה מעשה הוא שהרי ע"י דבורו נתפסת הבהמה בקדושה כו' ואפשר הי' לי לומד שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דבור שאין הדבור קרוי מעשה, אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה:

ועי' מל"מ פ"ד ממלוה, אם עדים שחתמו שטר שיש בו ריבית לוקין אם חשוב מעשה, וכתב ועוד אני אומר דאף שלא חתמו בשטר אפשר שלוקין אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה משום כיון דמשכחת לאו זה ע"י מעשה כאשר כתב ה"ה והקשה עליו בעל לח"מ דא"כ מאי פריך בגמרא מעדים